Edit עד מתי??? בהצפה רגשית. שוב.. הכל קורס. כמה אפשר להילחם בתחנות רוח? חוויתי כל כך הרבה נטישות, סודות ובגידות, אין לי אמון באנשים! גם את המוות שמגיע תוך שניה ראיתי מול העיניים, אז גם ביקום כבר לא כל כך מאמינה… רק איך מפסיקים את הסבל הזה?? הדיכאון, הכאב הזה שמכרסם כל תא בגוף… כל כמה זמן מגיעה סופת טורנדו רגשית כזו שהורסת כל מה שנקרה בדרכה, קטע כזה… אף אחד לא יכול להכיל את השיט הזה שלי.. לא מצליחה לסנן את הפסולת הנפשית שנמצאת בתוכי, מתחילה להתהפך על כל העולם… אף אחד לא בא לי טוב. אבל את זה רק אני יודעת.. הרי נולדתי שורדת. לכאורה אני מתפקדת בכל מצב, עוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 9 תגובות עד מתי??? <p>בהצפה רגשית. שוב.. הכל קורס. כמה אפשר להילחם בתחנות רוח? חוויתי כל כך הרבה נטישות, סודות ובגידות, אין לי אמון באנשים! גם את המוות שמגיע תוך שניה ראיתי מול העיניים, אז גם ביקום כבר לא כל כך מאמינה…<br /> רק איך מפסיקים את הסבל הזה?? הדיכאון, הכאב הזה שמכרסם כל תא בגוף… כל כמה זמן מגיעה סופת טורנדו רגשית כזו שהורסת כל מה שנקרה בדרכה, קטע כזה…<br /> אף אחד לא יכול להכיל את השיט הזה שלי..<br /> לא מצליחה לסנן את הפסולת הנפשית שנמצאת בתוכי, מתחילה להתהפך על כל העולם… אף אחד לא בא לי טוב.<br /> אבל את זה רק אני יודעת..<br /> הרי נולדתי שורדת.<br /> לכאורה אני מתפקדת בכל מצב, גם כשמדובר בימים קשים, אני יודעת לשרוד אותם ולהתנהג כאילו לא קרה דבר.<br /> מאז ומתמיד בעיני כולם אני חזקה, כזאת ששום דבר לא יכול לשבור אותה! <br /> אך בתוך תוכי תמיד התמודדתי עם רגישות היתר שלי לבד. בדרכי שלי..<br /> המגננה שלי היא להראות חוזק, וששום דבר לא יכול לעצור אותי.<br /> הבודדים שמצליחים לראות מתחת לשיריון את הרגישות ומתקרבים, להם אני מבקשת שיניחו לי, בניגוד מוחלט לכך שאלו הרגעים שאני הכי זקוקה ליחס והערכה. ההזדקקות ברגעים האלו למישהו שיציל אותי מגעילה אותי ומוסיפה שמן למדורה שבוערת בתוכי…. כי ברגעים שאני הופכת לשקופה אני רוצה להיעלם. <br /> הניסיון השלילי שלי עם הפחד להיפגע גורם לי להתגונן גם כשאין צורך.<br /> מיום ליום מבינה שאני חיה בתוך כלא שאני בניתי לעצמי, התרגלתי ללבד הפנימי הזה, לכאורה מוקפת במלא חברות וחברים, אבל אני הכי לבד!<br /> זה תמיד צורם מחדש לראות בי את הצורך למצוא לעצמי מישהו שיטפל בי, הרי אני יודעת להסתדר מצוין בעצמי. <br /> אין לי אפילו את הכוחות להסביר שאני כבר שבעה ועייפה מהחיפוש אחר בית, מקום להשתייך אליו. חיפוש אחרי חיבוק אמיתי!<br /> מה שהכי הכי עצוב, שאני מטפלת ועזרתי להמון אנשים ורק בעצמי לא מצליחה לטפל.. פתאטית שאני מעזה בכלל לקרוא לעצמי מטפלת.<br /> הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים, לקחתי ציפארלקס שנה, הייתי פעם אחת אצל פסיכיאטר שקרא לכל החגיגה הזו דיסיתמיה ולא ממש נתן תקווה בהצלחות טיפוליות.. זרקתי הכל. והיום אני שואלת עד מתי?? אם בכלל… </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה