היום התעוררתי כמו חיה פצועה.
לא יודעת לאן אני בוחרת ללכת.
מתחבאת בתוך עצמי,
מדממת, מתחננת, משוועת לסגירה כלשהי…
מוכנה לתקיפה..
חיה פצועה היא הכי מסוכנת. לא רק לעצמה אלא גם לסביבתה.
נלחמת בדפוס האוטומט שלי:
"תמות נפשי עם פלשתים".. כועסת על כולם, והכי עלי!
מנסה לסלוח לעצמי על המקום שהגעתי אליו, שנכנעתי שוב לכאב שבתוכי..
ששוב שכנתי בחדרי הניתוח של הנשמה…
ששוב רציתי רק להיעלם מכאן…
אני אמא בעצמי ל2 ילדים ומוצאת את עצמי מזדקקת כמו ילדה בת 4 לאהבה, לתקווה, לגאולה מהדיכאון הזה שנדבק ולא מרפה….
מה עושים ברגעי החוסר אונים האלו?????????
דיייייי