המשך הסיפור,חלק 2:

ולנטין קאלאס · 2019-05-07T20:17:09+03:00

היא לא התכוונה להזיק לו,ובהתחלה היא אפילו חיבבה אותו. אבל אחרי כל הנביחות שלו באמצע הלילה,וההשתנות בסלון,והנעליים האכולות, היא התחילה להבין למה בבית הוריה אף פעם לא הרשו לה לגדל כלב. היא ניסתה לדבר עם שירי כמובן, אבל כל פעם הייתה מקבלת תשובות לקוניות של: "הוא עוד קטן, כשיגדל אני אקח אותו לאילוף אם יהיה צורך". או,תשובות עוד יותר מעצבנות שנועדו לסחוט אותה רגשית,כגון: "אין לך לב? מי ייקח אותו גם אם נחליט למסור? הוא גור מעורב שאף אחד ממני לא היה חושב לקחת. אז מה אם הוא קצת היפראקטיבי? את באמת רוצה שהוא ימות באיזה הסגר? לא חארם? קצת סבלנות ואנחנו נחנך אותו כמו שצריך,אני מבטיחה". אבל הימים עברו, ו"הגור" כבר הגיע לגיל חצי שנה, ושום דבר לא השתנה. בכלל,היה נדמה שאם כבר אז זה רק החמיר,ושירי נהפכה יותר ויותר אדישה. היא פשוט לא הבינה שמשהו צריך להיעשות. ואז,אחרי שהיא הגיעה להחלטה למסור אותו בשקט מבלי ששירי תדע,קרה מה שקרה והעניינים הסתבכו הרבה מעבר למה שהיא ציפתה. היא באמת לא התכוונה להתרגז ככה, אבל באותו יום היא גם פוטרה מעבודתה על "האיחורים הקבועים שלה", כפי שהבוס שלה קרא ל 2-3 הפעמים היחידות שהיא העזה לקרוס מעייפות ולא לקום בזמן לאוטובוס... ,וגם חזרה הביתה רק כדי לגלות שהדייר הנוסף שלהן היה משועמם לבד בבית וקרע לגזרים את התמונה שלה עם עמוס,זאת שהיא שמה על השולחן מאז שהם נפרדו ועדיין סירבה להיפטר ממנה. וכשהיא פתחה את הדלת וראיתה חלק מהתמונה בתוך הלוע של היצור, כשהחלק השני מונח על הריצפה,טוב...אפשר להגיד שחדר הבקרה במוח שלה שאחראי על חשיבה רציונלית יצא לחופשה זמנית. ועדיין,היא בעיקר רצתה רק להפחיד אותו,וזאת ממש לא הייתה אשמתה שהוא החליט לרוץ לכיוון הלא נכון בדיוק השידה נפלה. היא מההתחלה רצתה לזרוק אותה לידו,ולא עליו. והבהמה ההרסנית הייתה פשוט יותר מדי טיפשה בשביל להבין את זה. אבל,הבעיה האמיתית לא הייתה נעוצה כאן. הבעיה מבחינתה של מאיה,אחרי כמה דקות שבהן יצאה מההלם,הייתה שירי. היא לא הייתה בבית כרגע,כמובן... ומאיה לא יכלה שלא לחשוב על איזה אדם נורא היא שהיא חושבת על כך כרגע. אחרי המכה שהוא חטף,היצור מת כמעט מיד. הוא השמיע כמה יבבות,ואחרי שרגלו בעטה באוויר פעם אחת במעין רפלקס אחרון, הוא שכב דומם על הריצפה, תוך כדי שהפרווה החומה-לבנה שלו מתחילה להתכסות בגוון חדש וככה יותר של אדום,שזרם מהגולגולת הסדוקה שלו. מכל מקום,מאיה התעשתה יחסית מהר. שירי הייתה אמורה לחזור עוד שעה מהעבודה שלה,והיא בטוח לא הייתה צריכה לדעת על זה. היא לא תבין ולא תראה את זה כמו שזה היה,ומאיה ידעה את זה. היא עטפה את מה שנשאר ממנו בכמה שקיות זבל שחורות,עד שלא היה ניתן לראות יותר מה שיש בתוכן. היא חשבה (היא הייתה מופתעת שהיא יכולה לחשוב על דברים כאלה בכלל ברגעים כאלה), שהיה לה מזל שהוא היה קטן. היא יכלה להסוות אותו בקלות בתור זבל שהיא יצאה לזרוק. ואחרי שהיא ווידאה שאף אחד לא רואה אותה בחוץ,ודחפה אותו עמוק לתוך הפח שנמצא בחדר האשפה של הבניין, היא עלתה חזרה לדירה ודאגה לנקות את הכל עם אקונומיקה ומים קרים. היא בחנה את תוצאות העבודה שלה בעין יסודית,והייתה בטוחה שאי אפשר לראות כלום. כששירי חזרה היא סיפרה לה שהוא ברח לה כשהוציאה אותו לטייל,ואחרי שהם בילו את המשך הערב ואת 3 הימים הבאים בשיטוטים בשכונה ותשאול השכנים, היא חשבה שבזה זה נגמר. (המשך בחלק 3 מאוחר יותר)