ולנטין קאלאס

אני בסה"כ רוצה לחיות. אני לא רוצה יותר לשמוע את זה וזה לא נגמר. זה לא משנה בעצם מה אני אגיד עכשיו, אף אחד ממילא לא יאמין לי. אני כבר לא יודעת מה יהיה איתי היום או מחר...אני רק יודעת שהכל הנראה אני אמות,כך או אחרת. או שאני אעשה את זה בעצמי או שידאגו לסדר לי תאונה...אני מקווה וחוששת שיאשפזו אותי כי אני לא יודעת מה יהיה שם. אולי אני פשוט צריכה לקבל שמה שיהיה יהיה. הראש שלי ממילא לא עובד...ואני ישנה רוב היום ובשאר הזמן צועדת אנה ואנה בחדרים ללא מטרה מסויימת,מבינה שאין לי יותר לאן לברוח.הייתי כמובן שמחה לשים לזה סוף בעצמי,לשמר את טיפת הכבועוד...

הם לא עוזבים לי את הטלפון. ובכל מיני אמצעים ותחבולות מנסים לשחק לי בראש... הם מנסים להרוג אותי בכל מחיר. בין אם זה בעבודה,בדרך אליה,מנתקים לי שיחות באמצע...אני לא יכולה לדבר עם אף אחד. על כלום.אני לא יכולה לשמוע את זה יותר. אני לא יכולה. בכל מקום. הראש שלי לא עובד כמו שצריך. שכחתי הכל.לא זוכרת כלום.צתעזבומאותי לא יודעת כלום,כלום אני לא יודעת על שום דבר. אין לי.ולא מאמינים.

טוב יש לי וידוי לא פשוט וקצת מורכב ... אני אכתוב אותו פה כי אין לי יכולת לכתוב אותו בשום מקום אחר. זה גם לא פשוט להודות בדבר כזה... אבל חייבת גם בשביל עצמי וגם בשביל אחרים. פעם,הייתי בריונית. וחלק מזה אפילו לא היה בכוונה....פשוט הייתי אומרת מה שבא לי למי שבא לי,בלי לשקול ולחשוב פעמיים במי זה עשוי לפגוע...ואני מתנצלת על כך. זה היה הרבה הוצאת תסכולים וחוסר מודעות למי שעומד מסביב...ולמדתי בדרך הקשה שלכל אחד יש את המטען שלו ומילים פוגעות. נכון שהשתנתי מאז, אבל אני מקבלת באהבה כל עונש שהיה לי במהלך השנים האחרונות, כיוון שהבנתי במה ההתנהגועוד...

"אני לא מפגר." אמר לו הילד באיטיות,ובטון של מי שמנסה להסביר דבר מובן מאליו לאדם קשה תפיסה. וסילי לא אהב את הטון הזה. וכשסיים את המשפט, הפרחח המשיך להביט בו כאילו הוא מחכה למשהו. האם יכול להיות....כן! נדמה היה, שבנוסף לכל, הוא ממש ישב וציפה שוסילי יחזור בו מדבריו! למשך מספר רגעים, וסילי היה כל כך מופתע שהוא פשוט לא הגיב. אבל הוא התעשת מהר, כי כבר היה מתורגל וידע בדיוק מה לעשות במצבים בהם ילדים התחילו להיות בעייתיים ולא היו מוכנים לעשות כדבריו. הוא תפס שוב את הילד בשרוולו,אך הפעם משך אותו בגסות לכיוונו, עד שהוא נגרר החוצה והועמד מולו עעוד...

בקשר לילד הנוכחי,חשב וסילי לעצמו,אין הרבה ספקות. הוא לא נראה בעל סיכוי מבטיח לצלוח אפילו 6חודשים. הוא היה קטן ורזה לגילו,שהיה 8, לפי מה שאמר השוטר שמצא אותו. וסילי לא היה נותן לו יותר מ5. בנוסף,הוא היה שקט וכמעט לא זז במשך כל הנסיעה. הוא ידע שילדים כאלה הופכים למטרה מהר מאוד, כי ילדים אחרים תמיד יודעים "להריח" חולשה אצל החדשים שמגיעים. כמובן,הממזר הקטן איבד את אימו לילה אחד לפני כן,וזה יכל להיות פשוט ההלם שגרם לו להיות כל כך שקט. אבל וסילי לא חשב כלי כי הילד לא בכה אפילו פעם אחת מאז שאסף אותו מהתחנה, והוא התחיל לחשוד שאולי בנוסף לכל העוד...

אז ככה. לפני שאני נכנסת לשגרה חדשה,והבלתי ידוע לפניי, החלטתי לספר סיפור נוסף שקיים כבר שנים באותו מצבור ישן ששוכב לו שנים על המדף. מקווה שאצליח לעניין/לרתק ולהעביר למישהו נוסף את השבת בנעימים... הסיפור נקרא "סשה". בית היתומים ברסקובה, סיביר. 1987 הבניין המתפורר נראה די עלוב במבט מבחוץ. החלונות היו שבורים ורעועים ברובם, והבודדים שנשארו שלמים כנגד כל הסיכויים, היו מכוסים בשכבות שונות של אבק, וכמעט לא היה ניתן לראות דרכם. השטח שמסביב לבנה הבטון האפור והקודר, שהיה אמור להיקרא "גינה", היה לא יותר מקרחת יער בשטח של 200 מ"ר, כולו אדמהעוד...

אלף ואחת מחשבות,אבל בלי וודאות בקשר לכלום. ומאיה לא התכוונה להמר על זה בחופש שלה. קודם כל היא תיפטר מהשידה. הדירה שלהן הייתה בקומה החמישית. כדי להגיע למעלית,היה צריך לרדת גרם מדרגות אחד למטה, והוא לא היה קטן,היו בו לפחות 20 מדרגות. אחרי שהיא גררה את השידה מהחדר ולאורך הסלון, היא הגיעה לדלת והוציאה את השידה החוצה. היא ידעה שדרכו היא לא תוכל לגרור את השידה,כי הריצפה הייתה מחוספסת ובכלל המדרגות לא איפשרו זאת. היא נשמה נשימה עמוקה כהכנה, התכופפה,והרימה את השידה. כשהיא פנתה לרדת במדרגות,היא הייתה כל כך מרוכזת במשימה שלפניה,עד שהיא לא שמה עוד...

כמובן שהיו מספר שבועות שבהן שירי הייתה מדוכדכת יותר מהרגיל, וגם היו את כל המודעות והשיתופים בפייסבוק על הכלב ש"אבד", אבל לבסוף היה נדמה ששירי באמת השלימה עם זה ולא חשדה בכלום. רק אחריי חודשיים נוספים של שקט יחסי וחזרה לשגרה, מאיה שמה לב ששירי...השתנתה איכשהו. היא אמנם כבר יצאה מהאבל הטיפשי שלה על היצור הארור, אבל היא איכשהו התחילה...להסתגר ממאיה. היא כבר לא סיפרה לה דברים מצחיקים מהעבודה, ונדמה היה שהיא משתדלת לדבר אליה כמה שפחות. בכלל,היא כמעט לא הייתה בבית. כאילו הנוכחות של מאיה ממש הפריעה לה. ומאיה לא יכלה לשים את האצבע על הדבר שהיעוד...

היא לא התכוונה להזיק לו,ובהתחלה היא אפילו חיבבה אותו. אבל אחרי כל הנביחות שלו באמצע הלילה,וההשתנות בסלון,והנעליים האכולות, היא התחילה להבין למה בבית הוריה אף פעם לא הרשו לה לגדל כלב. היא ניסתה לדבר עם שירי כמובן, אבל כל פעם הייתה מקבלת תשובות לקוניות של: "הוא עוד קטן, כשיגדל אני אקח אותו לאילוף אם יהיה צורך". או,תשובות עוד יותר מעצבנות שנועדו לסחוט אותה רגשית,כגון: "אין לך לב? מי ייקח אותו גם אם נחליט למסור? הוא גור מעורב שאף אחד ממני לא היה חושב לקחת. אז מה אם הוא קצת היפראקטיבי? את באמת רוצה שהוא ימות באיזה הסגר? לא חארם? קצת סבלנותעוד...

אוקיי. אני אתן אזהרת טריגר קטנה-כיוון שזה סיפור שעלול קצת להרתיע ולזעזע... חשוב להדגיש שאני לא בעד אלימות מסוג כלשהו אבל אני כן אוהבת לכתוב סיפורי אימה קצרים למגירה מדי פעם. וחיטוט קצר בין חפציי העלה כתבי יד נשכחים,והחלטתי לשתף אחד מהם כאן,ככה סתם כי מתחשק לי לפרסם את זה איפשהו ולראות מה לאחרים יש להגיד בנושא. אני חושבת שז'אנר האימה קצת מוזנח בארץ. מכל מקום,הנה הסיפור: למרות הכל,מאיה עדיין יכולה להרגיש את נוכחותו של היצור הארור בבית. ההרגשה לא הייתה חזקה כמקודם,ככל שהזמן עבר,והיו אפילו ימים שלמים שהיא הצליחה להעביר מבלי לחשוב עליו,עוד...

שום דבר בעולם כבר אינו בטוח. שום דבר לא מובטח ומעוגן. אבל לפעמים צריך להעז. ולהיזהר. ולעשות הכל ביחד. ולחשוב על הכל מכל הכיוונים. לפעמים באין ברירה ולצעוד בין הטיפות, ולא לוותר. אומץ זה עניין מכובד,מנגד מחושבות היא עניין הכרחי. החלטות חייבות להיעשות ... עניינים חייבים לזוז. וכואב. ושורף. אבל עדיין, החיים הם החיים. לעשות ולקוות...מקווה שיהיה טוב. לילה טוב...

רקטה פגעה ליד הבית שלי היום. השותף שלי נכנס ללחץ וחרדה...מוזר,אבל אני לא הרגשתי כלום. לא פחד,ולא לחץ. הגעתי למצב שאני לא מרגישה כלום,בעצם. גם אם הטיל היה פוגע בי כנראה הייתי אסירת תודה. לא שחיפשתי במיוחד. אני חושבת שבשנתיים האלה איבדתי כל טיפת רגש ואנןשיות שהייתה בי. מי יודע,אולי זה לטובה. אחרי התעללות כל כך מתמשכת אני יכולה רק להגיד שאולי זה שלא נותר בי זה לטובה. אבן לא יכולה להרגיש את האבנים הקטנות שנזרקות עליה. הרגעתי את השותף והשכבתי אותו לישון... ששש. רק שלא יתפלפ לי. למרות שלי לא היה מי שישמור עליי שלא אתפלפ. אבל גם זה בסדר. שורעוד...