סיפור נוסף-חלק 2

ולנטין קאלאס · 2019-05-11T12:32:43+03:00

בקשר לילד הנוכחי,חשב וסילי לעצמו,אין הרבה ספקות. הוא לא נראה בעל סיכוי מבטיח לצלוח אפילו 6חודשים. הוא היה קטן ורזה לגילו,שהיה 8, לפי מה שאמר השוטר שמצא אותו. וסילי לא היה נותן לו יותר מ5. בנוסף,הוא היה שקט וכמעט לא זז במשך כל הנסיעה. הוא ידע שילדים כאלה הופכים למטרה מהר מאוד, כי ילדים אחרים תמיד יודעים "להריח" חולשה אצל החדשים שמגיעים. כמובן,הממזר הקטן איבד את אימו לילה אחד לפני כן,וזה יכל להיות פשוט ההלם שגרם לו להיות כל כך שקט. אבל וסילי לא חשב כלי כי הילד לא בכה אפילו פעם אחת מאז שאסף אותו מהתחנה, והוא התחיל לחשוד שאולי בנוסף לכל הבעיות הנראות לעין,משהו היה לא בסדר איתו גם בראש. הוא זכר במעורפל מה שסיפר לו השוטר בתחנה,לגבי זה שמצאו אותו בלילה כשהוא צמוד לגופתה של אמו, שכנראה נפלה בשלג תוך כדי הליכה והשילוב של השכרות והקור הכריעו אותה. לא היו חסרים מקרים כאלה בסביבה, ובכל אופן לילד לא היה אבא, או לפחות לא כזה שניתן לאתר. בכפר של האם איש לא ידע את זהותו של האב, ולא היה בנמצא מישהו שיסכים לטפל בו. כאן וסילי נאלץ לקטוע את רצף מחשבותיו, ולפנות לצד הימני של הבניין כדי להחנות. הם הגיעו. הוא החנה ויצא מהדלת הקדמית,ולאחר מכן ניגש לדלת האחורית ופתח אותה. "בוא,הגענו. אל תשב שם כמו מפגר,אין לי את כל היום בשבילך. ותיקח את הדברים שהבאת איתך,אני לא הסבל הפרטי שלך." אמר וסילי בחוסר סבלנות גלוי לעין. הוא היה בטוח שהדברים המעטים שהיו בצרור הארוז והקטן של הילד ילקחו ממנו כמעט מיד, אם על ידי אנשי הצוות או היתומים האחרים,והאמת היא שלא היה לו ממש אכפת. הוא בעיקר כבר רצה להיות בדרך חזרה,כדי להספיק להיכנס הביתה ולאכול ארוחת ערב חמה ומשביעה עם אשתו,לפני שירד עליו הלילה הסיבירי הקר. הילד לא זז,ולא עשה כל סימן ששמע אותו. וסילי הרגיש שמידת הסבלנות המועטה שהייתה לו פקעה. הוא רכן קדימה וטלטל את הילד בשרוולו,די בגסות. "היי! לא שמעת אותי? בוא,מפגר קטן. הגענו! צא החוצה." הוא נאנח בסוף המשפט. למה הוא צריך ליפול על המוגבלים והמעצבנים שבהם? באמת שלא היה לו זמן לזה עכשיו. הילד,בתגובה לטון החד של וסילי, הרים את ראשו באיטיות מסויימת,כמי שרק עכשיו התעורר משינה, או התנער מריכוז עמוק כלשהו. ובעיניו,לא יאומן כי יסופר, וסילי ממש יכל לזהות כעס.