סיפור נוסף-חלק חלק 3 ואחרון

ולנטין קאלאס · 2019-05-11T13:12:43+03:00

"אני לא מפגר." אמר לו הילד באיטיות,ובטון של מי שמנסה להסביר דבר מובן מאליו לאדם קשה תפיסה. וסילי לא אהב את הטון הזה. וכשסיים את המשפט, הפרחח המשיך להביט בו כאילו הוא מחכה למשהו. האם יכול להיות....כן! נדמה היה, שבנוסף לכל, הוא ממש ישב וציפה שוסילי יחזור בו מדבריו! למשך מספר רגעים, וסילי היה כל כך מופתע שהוא פשוט לא הגיב. אבל הוא התעשת מהר, כי כבר היה מתורגל וידע בדיוק מה לעשות במצבים בהם ילדים התחילו להיות בעייתיים ולא היו מוכנים לעשות כדבריו. הוא תפס שוב את הילד בשרוולו,אך הפעם משך אותו בגסות לכיוונו, עד שהוא נגרר החוצה והועמד מולו על רגליו. וסילי סינן לעברו בכעס: "אני אראה לך מה זה לא מפגר. אם לא תיקח את הדברים שלך ותבוא איתי תיכף ומיד, אני אדאג לגרור אותך על השלג בעצמי ואוודא שבראש שלך יחטוף כל מכה ובליטה בדרך. ואז כבר בטוח שתהפוך לאחד כזה." בתגובה, הילד פשוט המשיך לעמוד במקומו ולהביט בו. ואז, הוא עשה דבר שוסילי כלל לא ציפה שיעשה. הוא חייך. ואז, הוא אמר לוסילי: "אני גם יכול להכאיב לך, ובלי לגרור אותך על השלג. רוצה לראות?" ולפני שוסילי הספיק להגיב על החוצפה החדשה הזו,הוא חש כאב עצום ופתאומי בבית החזה שלו. הוא ניסה לנשום,וגילה שהוא לא ממש מצליח. אפילו הצעקה שהגיעה בעקבות הכאב,לא הייתה יותר מ"פו" חלש שבקושי יצא לו מהפה,כמו בלון שכל האוויר יצא ממנו. הוא הביט מטה, על חזהו, במטרה למצוא הסבר לכאב, שעכשיו התפשט לכל חלקי גופו, כמו סרטן רצחני ומהיר במיוחד. הוא לא הצליח לראות שום חור חיצוני או כתמי דם שיצביעו על סיבה חיצונית, ועוד גל של כאב שטף אותו וגרם לו ליפול על ברכיו. הוא חש שהכרתו החלה להתערפל. הוא היה באותו גובה של הפרחח עכשיו. והוא ראה שהשד הקטן צוחק. כמו במשחק. וסילי הספיק לחשוב: "זה בטח התקף לב. זה חייב להיות..." . הוא ניסה לצעוק,להגיד לפרחח (להתחנן אליו) שירוץ להזעיק עזרה מהבניין,אבל שפתיו וקולו לא נשמעו לו, וחוסר האוויר המתמשך גרם לו להתנשף בכבדות עכשיו, בנסיון לגמוע כמה שיותר אוויר בכל נשימה. ואז הוא ראה את הפרחח מושיט יד, ונוגע בו בחזה. באותו רגע הכאב הפך להיות בלתי נסבל,כאילו ירו בו 20 כדורים בו זמנית בנקודה מרוכזת אחת בחזה. אבל זה היה חסר משמעות, כיוון שרגע קצר אחר כך הוא נפל על השלג בשעה שהעולם סביבו החשיך, וגופו כבר לא יכל לחוש דבר. הדבר האחרון שעיניו ראו, היו פניו של הפרחח כשהוא עדיין צוחק ומסתכל עליו מלמעלה. סשה דפק בסבלנות על הדלת עד שזו נפתחה, בחריקת צירים האופיינית לדלתות עץ ישנות. מולו עמדה אישה כבת 50, סינר מלוכלך חגור על בטנה הגדולה. היא הסתכלה על סשה כמה שניות, ואז שאלה: "איפה האיש שהביא אותך? יש לי משהו לתת לו." סשה הרים אליה את מבטו וחייך. האישה לא הייתה רגילה לראות ילדים שאיבדו את קרוביהם ונשלחו למקום לא מוכר עם זרים ועתיד לא ידוע, מחייכים. והדברים עורר בה אי נוחות מסויימת, על גבול העצבנות. "אם את מדברת על הנהג, הוא שם ליד המכונית שלו,שוכב. אני חושב שהוא לא מרגיש טוב." אמר סשה תוך כדי שהוא נכנס אל תוך החום היחסי של הבניין, ועוקף את האישה מהצד מבלי לחכות לאישורה או להזמנתה. האישה רצה החוצה, והחלה לזעוק: "וסילי! וסילי!", תוך כדי שמשקלה הגדול מותיר עקבות עמוקים בשלג שהספיק להיערם. כשהיא סוף סוף הגיעה אליו, היא יכלה לראות רק את מה שסשה כבר ידע: וסילי היה מת. הסוף.