המשך הסיפור,חלק 4 והאחרון:

ולנטין קאלאס · 2019-05-07T21:30:12+03:00

אלף ואחת מחשבות,אבל בלי וודאות בקשר לכלום. ומאיה לא התכוונה להמר על זה בחופש שלה. קודם כל היא תיפטר מהשידה. הדירה שלהן הייתה בקומה החמישית. כדי להגיע למעלית,היה צריך לרדת גרם מדרגות אחד למטה, והוא לא היה קטן,היו בו לפחות 20 מדרגות. אחרי שהיא גררה את השידה מהחדר ולאורך הסלון, היא הגיעה לדלת והוציאה את השידה החוצה. היא ידעה שדרכו היא לא תוכל לגרור את השידה,כי הריצפה הייתה מחוספסת ובכלל המדרגות לא איפשרו זאת. היא נשמה נשימה עמוקה כהכנה, התכופפה,והרימה את השידה. כשהיא פנתה לרדת במדרגות,היא הייתה כל כך מרוכזת במשימה שלפניה,עד שהיא לא שמה לב לדמות הקטנה שיצאה מהדירה בעקבותיה. היא הספיקה להגיע רק עד למדרכה השלישית. היא עצרה לרגע לאזן את עצמה בגלל הכובד,ופתאום הרגישה זוג ידיים עדינות אך נחושות דוחפות אותה מאחורה. הנפילה לא הייתה ארוכה,אבל היא עשתה הרבה רעש כשהשידה התגלגלה ביחד איתה כל הדרך למטה ונחבטה לה בראש. מאיה איבדה את ההכרה כמעט מיד. היא התעוררה רק בבית החולים. כבר לפני שהיא פקחה את עיניה,הייתה לה הרגשה מוזרה. כאילו הראש שלה ריחף הרחק מגופה,ורק הוא היה קיים בחלל. כשראייתה התמקדה קצת,היא ראתה שהיא לא לבד בחדר.שירי ישבה ליד מיטתה וחייכה אליה,השראתה שמאיה חזרה להכרה. הן היו לגמרי לבד בחדר. שירי רכנה אליה קדימה,ולחשה לה: "אל תטרחי לקום בשבילי. את ממילא לא יכולה. הרופאים אמרו ששברת את אחת החוליות בגב העליון.אני לא בטוחה לגבי המינוח המדוייק,אבל...הם אמרו שכנראה תישארי משותקת מהצוואר ומטה לכל החיים.חבל,נכון? אני בטוחה שעוד מעט תצטערי שנשאר בחיים." "רופא!" קטעה אותה מאיה בצעקה. היא ניסתה בכל כוחה לזוז אבל היא עדיין לא הרגישה את גופה כלל,למרות המאמצים. "ששששששש...." שירי חסמה בעדינות את פיה של מאיה בכף ידה ונרכנה קרוב יותר כשלחשה, "זה לא יעזור הרבה עכשיו. את מבינה,אני רציתי שתמצאי את הפתק. ידעתי שאת יודעת איפה אני נוהגת להחביא דברים חשובים, וכששכחתי לנעול את הדלת "במקרה" אני התחבאתי כל הזמן הזה במקלחת,מאחורי הווילון. חיכיתי לראות מה תעשי. הוא סיפר לי,את יודעת. הוא סיפר לי איך זרקת עליו את השידה ואיך הוא ראה אותך יוצאת לזרוק אותו כמו זבל. אבל לא יכולנו להוכיח דבר,וגם המשטרה לא הייתה טורחת,כמו שאת יודעת. החלטתי לנסות,אולי תעשי משהו שיסגיר אותך. לכן כתבתי את הפתק. אבל להגיד לך את האמת? כשראיתי אותך גוררת את השידה ומתכוונת לרדת איתה במדרגות, לא יכולתי להתאפק. אחרי הכל,גם אם היו תופסים אותך, מה הסיכוי שהיית בכלל מקבלת מאסר? חוץ מזה,רציתי שתרגישי איך שהוא הרגיש. אני מניחה שעכשיו את יודעת". הפסקה קצרה,ואז: "אל תטרחי להגיד לאנשים שאני דחפתי אותך. אף אחד לא יאמין לך.ואני רק אגיד שאלה ההזיות מהתרופות...כולם ראו איזו חברה מסורה הייתי, ולא עזבתי את מיטתך עד שהתעוררת". היא שיחררה כעת את היד, ומאיה יכלה לנשום שוב כרגיל. שירי צחקה קצת,ואז קמה והלכה לעבר היציאה. ולפני שיצאה סופית מהחדר, הסתובבה בפעם האחרונה לעבר מאיה ואמרה: "טוב,אני מניחה שהרופאים ישמחו לראות שהתעוררת. וגם אמא שלך. אני אלך לקרוא להם,טוב? אני חושבת שתפקידי כאן הסתיים. אה,ו...החלמה מהירה". סיימה שירי את דבריה ויצאה,צעדיה קלילים ומהירים. מהצד היא נראתה כמו נערה מאוהבת הממהרת לפגוש את אהוב לבה. אז זהו,זה הסוף,ואמנם יש לי עוד סיפורים רבים שנכתבו במרוצת השנים,אבל הם כנראה יפורסמו במקומות הנכונים ובזמן הנכון.אני מקווה שיהיה מי שיחשוב שזה מותח,למרות שהסיפור עצמו נשמע די פסיכי,אני יודעת. פשוט הייתי צריכה לחזור לכתוב,אני מניחה. מקווה שיהיו כאלה שיהנו מהסיפור....אולי יום הזיכרון אינו אידיאלי לכתיבת סיפורים כאלה,אבל כנראה שהייתי צריכה לכתוב את הסיפור האחרון שלי,לפחות בפורום הזה. שלכם,מנופצת.