אתמול נלחמתי במחשבות האובדניות, יותר נכון ברצון לממש אותן.
אני באמת לא מבינה למה נלחמתי, למה לא סיימתי עם זה וזהו.
שום דבר לא מחכה לי פה, אין לי חיים. אני מתבאסת כל בוקר רק מעצם זה שאני פוקחת עיניים.
זה היה קשה אתמול לא לעשות את זה יותר מאשר כן לעשות. פגעתי בעצמי בדרכים אחרות. לא קטלניות.
אבל אין הבטחה שאוכל גם היום להילחם. אולי היום לא ארצה להילחם.
עצם העובדה שסיפרתי לפסיכולוגית שיש לי מחשבות כאלה רק חזקה את הרצון לממש, כי עד אתמול זה היה בגדר מחשבות ולא ביצוע.