Kai1

עד כמה זה באמת יעיל להיכנס לאשפוז? תמיד ממה שאנשים כותבים נראה שזה לא עזר להם. השהות מחוץ לבית מרתיעה אותי, במיטה, בשירותים במקלחת, רחוק מהכלבים שלי .. והשקט שלי... לא ממש הסבירו לי מה עושים שם ואיך יהיה העיקר שמציעים.

אתמול נלחמתי במחשבות האובדניות, יותר נכון ברצון לממש אותן. אני באמת לא מבינה למה נלחמתי, למה לא סיימתי עם זה וזהו. שום דבר לא מחכה לי פה, אין לי חיים. אני מתבאסת כל בוקר רק מעצם זה שאני פוקחת עיניים. זה היה קשה אתמול לא לעשות את זה יותר מאשר כן לעשות. פגעתי בעצמי בדרכים אחרות. לא קטלניות. אבל אין הבטחה שאוכל גם היום להילחם. אולי היום לא ארצה להילחם. עצם העובדה שסיפרתי לפסיכולוגית שיש לי מחשבות כאלה רק חזקה את הרצון לממש, כי עד אתמול זה היה בגדר מחשבות ולא ביצוע.

זה היה מאוד הגיוני אם אחרי שאתה בא אל הרופא ואין לו איך לעזור לך, אז הוא היה עוזר לך ונותן לך תרופה שתגמור אותך. אחרי הכל העבודה של הרופאים היא לרפא, אם אי אפשר לרפא אז להקל על הכאב, אם אי אפשר להקל על הכאב..? אז להרוג אותך. או לפחות לתת לך את היכולת להרוג את עצמך. נמאס לי לסבול. וזה ממש קשה לי לחשוב על איך ומתי לעשות את זה. הלוואי וזה יכול היה להיות פשוט יותר.

כל הזמן על סף דמעות כבר כמה ימים, האשמתי את המחזור אבל... זה עבר והבכי נשאר. כתבתי לי אוסף של שק חרטות, לא כולן רעות, אבל גם על הטובות הייתי מוותרת לטווח הארוך. הפסיכולוגית כל הזמן השתמשת בביטוי "זה בטח נורא קשה" אז הערתי לה שזה לא קשה, שאני לא רואה את הדברים כקושי, אולי יותר כחוסר תקווה ואדישות, חוסר באדם לשוחח איתו לא זה מה שקשה. אבל מה שכן קשה לי זה ללכת ברכבת או ברחוב בין מלא אנשים מתחמקת ממגע, קשה זה כשאני לא יכולה פתאום לדבר עם מישהו שאני צריכה או שיכולתי קודם לדבר איתו. קשה זה שאני לא מצליחה להתבטא. קשה זה שהזיכרון שלי בועוד...

"רק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". כמה הכל אצלי קטן, אני יודעת כה מעט, רואה הכל מנקודת מבט כל כך חד כיוונית. קשה לי לדמיין דברים שונים ממה שאני מכירה. לא מצליחה למשל להבין איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור, זה פשוט לא נתפס מבחינתי. הייתי פעם אחת בלבד, גם כי הפעם השנייה בוטלה, ולא הצלחתי לראות את הערך שיש בטיפול. אני רוצה לתת לזה ניסיון אבל לא מצליחה לתפוס את ההגיון בזה. מצד שני גם לא מרגישה שתרופות עוזרות, כל מה שלקחתי עד כה הרגיש לי אותו דבר ואפילו ללא תופעות לוואי, פשוט כאילו כלום. אפילו תרופת הרגעה שלקחתי, לא הרגשתי ההעוד...

אז הפסיכיאטרים ממשיכים לחזק את דעתי שאין לי הרבה תקווה וגם שפעם הבאה שאני לוקחת מנת יתר לחזור לישן והאהוב : אקמול. באמת שאני לא בטוחה שהוא היה אמור להגיד לי את זה אבל.. לפחות הוא מוודא שפעם הבאה שאנסה למות גם אצליח, הוא באמת רופא נחמד. רק לא מבינה מה אני אמורה לעשות עם עם האסיול (כדור ההגעה שהוא רשם לי) איך בדיוק לוקחים את זה ומתי..? גם קצת לא הבנתי למה בעצם הוא לא רשם לי מרשם חדש לאיזה נוגד דיכאון, באמת נראה שהוא ויתר עליי עוד לפני שזה התחיל.

אני רוצה למות. לקחת משהו שיהרוג אותי. עדיין עובדת על המה והאיך כבר הייתה לי תקווה אבל היא קצת אבדה. קשה לשכנע אותי שמות זה לא הפתרון כי הוא כן. תמיד חשבתי שמוות זה טוב לי. פשוט לא רציתי בו כל כך כמו עכשיו. זה האתר היחיד שהוא אנונימי באמת. ניסיתי אפילו להתקשר לער"ן, אם היו עונים לא בטוח שהייתי מדברת אבל לא ענו. ניסיתי כמה פעמים. מרגישה צורך לפרוק. להתפרק. למות

אני לא מבינה, קראתי בבלוג של מישהו ששניהם 'העיפו' אותו מהטיפול מכיוון שהוא אובדני. זו הרגשה מייאשת וקשה לי להבין אותה ולאור ההתעניינות שלי בטיפול, אפילו קבעתי תורים, אני עכשיו בראש שלי רק יכולה לחשוב שאני לא אוכל לספר על כך. ואז מה הפואנטה בכלל.

הייתי אצל פסיכיאטר של קופת חולים ולא יצאתי הכי מרוצה, הציעו לי ללכת לפרטי אבל כבר בטלפון פסלתי אותו מכיוון שהוא לא היה נעים ולא אהבתי את טון הדיבור, מאז עברו שבועיים ולא נתנו לי המלצה אחרת. לצערי הכדורים שנתן הפסיכיאטר של קופת החולים לא היו הכי מתאימים, לא עזרו ולהיפך.. הפסקתי על דעת עצמי וכבר לא על כדורים כשבועיים.. אני לא יכולה לתאר מה יש לי אני לא מומחית, כנראה דיכאון, אולי קצת חרדה.. טריכוטילומניה בוודאות.

מחשבות אובדניות תוקפות אותי לאחרונה יותר ויותר. כבר קשה להתעלם. פוגעת בעצמי אך זה לא עוזר. לא מפסיקה לחשוב על מנת יתר של כדורים, שנגישים לי מאוד. אין לי אם מי לשתף. לא מצליחה להתעסק בדברים אחרים.