Nini

היי לכולם, אני אסף בן 18 , כמה חודשים שלא הייתי כאן.. חשבתי שאני בסדר עד שהכל הוטח בי בפנים , המשפחה שלי מתביישת בי , אני לבד , שמן , בבית כל הזמן , מאכזב את ההורים כל הזמן , עצבני ורוטט רוב הזמן , יש לי הפרעות אכילה חמורות , אני אוכל גם כשאני לא רעב ולא מפסיק לאכול עד לרמה שאני עומד להקיא .. אני כבר חושב על להתאבד אני לא מסוגל יותר!! ואני לא מסוגל לבקש מההורים שלי לקחת אותי לפסיכולוג או לפסיכיאטר כי הקשר בינינו לא טוב, כבר סיימתי בית ספר והתנתקי מחברים שלא באמת היו חברים . אני לא מסוגל ואני זועק צורח לאלוהים שייקח אותי מהחיים הנוראיעוד...

לפני שבועיים חזרו אליי כל התקפי העצבים , הזעם הנוראי , הביטחון העצמי הירוד והבדידות השטנית במהלך חופשת הפסח , ניסיתי לעשות ספורט בשביל להעלות את מצב הרוח אבל זה לא עזר , הידיים שלי חבולות ממספר הפעמים שהכיתי בקיר כאילו היה ספוג בשביל להפיג את הכאב, אני שונא את עצמי כל כך , אני מרחיק את בני המשפחה שלי ממני בעצבים שלי , אני מידרדר בלימודים ונשארו לי רק חודשיים לסיים בית ספר , אני רוצה למות , יש לי התקפי חרדה שאני פשוט מפסיק לנשום , ואני פשוט לא מפסיק לבכות בחושך בחדר על הכל . אני לא יודע מה לעשות , אני מרגיש כל כך אבוד .

מאחורי החיוך המאולץ שמודבק לי בפנים מול הסובבים אותי מסתתר כאב עצום ובדידות שמכרסמת אותי מבפנים . אני מרגיש לא בנוח בחברה , נבוך , חסר ביטחון , לא רגוע , מתעב את עצמי ואת הבן אדם המוזר , הדפוק והאנטי חברתי שאליו נהפכתי . התרחקתי ממגע אנושי לא במכוון ונותרתי לבדי נובר במחשבותי הנוראיות והאובדניות . בלי חברים , בלי משפחה , בלי כתף תומכת . אני לקראת גיוס ואני מפחד ממה שיקרה לי . כל עצה או תגובה תתקבל בברכה .

היי , שמי אסף בן 17 וחצי . אני עומד להתגייס ביולי 2018 , הפרופיל שלי הוא 97 לכן אני מיועד לקרבי . יש לי דיכון וחרדה מתמשכים כבר כמה חודשים . אף אחד לא יודע כלום , לא משפחה חברים אף אחד . אני חותך את עצמי כבר זמן מה והפכתי להיות סוג של פריק חברתי , בן אדם שמתעב את עצמו בכל רגע נתון ומחשבות אובדניות לפעמים רצות בראש שלי . אני מפחד כשיגיע הזמן ואגוייס לקרבי ואקבל נשק אני מפחד שאעשה בו משהו נוראי . אני לא יציב בתקופה האחרונה . אשמח לייעוץ ולהכוונה.

היי , אני אסף , בן 17 . סובל מדיכאון לא פוסק במהלך החודשיים האחרונים , מתעב את עצמי - היחס שלי ללימודים , המצב החברתי שלי - בודד כל הזמן מוקף באנשים שלא מבינים מה באמת עובר עליי , עם אוזניות כל הזמן בנסיון להתנתק מהמציאות האכזרית הזו , הקשר הגרוע שלי עם המשפחה-לא מדברים על כלום , רק על הלימודים שלי שעל הפנים , המשקל שלי שגדל מיום ליום. מנסה להיפטר מהמטען הרגשי המכביד הזה והשנאה העצמית וחוזר הערכה העצמית הזו בחיתוכים עצמיים עם מספריים . השיטה הזו הרגיעה אותי עד הזמן האחרון שזה כבר לא מזיז לי . ראיתי פה אנשים שאמרו שהלכו לפסיכיאטר וקיבלעוד...

הבדידות ממש מכרסמת בי , התרחקתי מהמשפחה ומהחברים , אין לי עם מי להידבר ולהיפתח ולספר מה אני עובר . אז אני פושט אוגר הכל בפנים ובשביל להרגיש משהו אני פוגע בעצמי והמחשבות האובדניות לא עוזבות אותי , המחשבה של למה אני בחיים ? גם ככה אני לבד ולאף אחד לא אכפת ..