שוב. מגיע הלילה. עם התחושות הבלתי מובנות האלה.. השליטה נמחקת כאילו לא הייתה מעולם. ושוב.. אני רוכנת עם מעט הכוחות שנוצרים בסוף עוד יום. ובדמיון אני מחזיקה בסכין שחודר היישר אל תוך ליבי. ובדמיון הזה.. כל כך חי. אני מרגישה את הסכין מתהפכת מצד לצד. וחודרת עוד פנימה. ועוד. ואני מגלה יותר ויותר כמה אני חסרת כוחות. כמה מליוני החלומות הבלתי פוסקים.. ואני.. מובסת. מנוצחת. למרות הכל.. אני כאילו כלום. עוד רודפת בזעת דמי אחרי כשרונות.. אחרי מילים. אחרי משפטים.. זה לא משנה כמה אשיג.. בסוף יום אני בקושי נושמת. נוטפת דם של הדחקה. דמיון שעולה על המצ