נטיעה

לפני כמה שנים (לא עבר זמן ההתיישנות לדין) ביצעתי עבירות פליליות בתוך המשפחה. אבל הנפגע לא פנה להתלונן. בגלל מורכבות הקרבה והפחדה ככל הנראה. חוץ מכעבור כמה שנים לספר למורה. אבל המורה לא עשתה את חובת הדיווח. ובמקום זה הפנתה לדבר עם אמא. וכמובן אמא באינסטינקט אימהי הגנה עלי וביקשה שלא ייעשה שום דבר בעניין. אבל אני לעצמי יודעת שעל פי חוק עלי לעמוד לדין. אבל בלי תלונה זה כנראה לא אפשרי. אני רוצה בעצמי ליצור קשר עם משטרה ולשתף לגבי העבירות ולראות מה דעתם והחלטתם שצריך לעשות במקרה מורכב כזה. מישהו יודע איך אני יכולה ליצור קשר עם גורם משטרתי עוד...

בבקשה בבקשה. רק מישהו לדבר איתו. כדי שאפסיק. כדי שאפסיק לוותר. ולהיות כל כך מעוותת. בבקשה יש פה מישהו אפילו בשעה הזאת?? בבקשה!!!!!!!

הנה. עבר עוד לילה. חסר כל שליטה. עם שליטה מדומה במוח. אבל בסוף עולם המעשה קובע. אז המוח רק מושפל מהידע הלא יעיל שלו.. אני מנסה. ואמשיך לנסות. אבל הלילות האלה.. הסבל שלהם כל כך מעיק עלי. מכביד כל כך. גם ככה אני על הקצה. חסרת כוחות. למרות שעכשיו אני מרגישה גם איזהו כוח חדש. ונאחזת בו. אפילו רק לשמור איתו על העתיד. אבל הגוף שלי.. הנפש.. זה מרגיש כמו אמבוש. בכל לילה. אני מגיעה רגועה. נינוחה. כן. סופסוף אני מרגישה רוגע. אני שמה את הראש. עוצמת את העיניים.. ו.. בום! כמו מכת חשמל חסרת התאמה. כמו לוחצת על כפתור הטריגרים. מקפיצה את כל הגוף שלי.עוד...

הרגשתי קמצוץ של מוטיבציה. רציתי לכתוב. רציתי לסדר את החדר. החזקתי במוטיבציה (המובנית מאליה לרוב האנשים) הזאתי כמו בענף יחיד של עץ שקרוב מספיק לנהר שאני נשחפת בו כבר כמעט טובעת מרוב המים החזקים שמכסים אותי ללא רחמים. הראש כבר בתוך המים. הנשימה עוד מנסה לעשות משהו בזכות הטיפשות שיש בצורך ההישרדות. העיקר שיש ענף קטן מעל המים שרק היד שלא יכולה בכל מקרה לנשום. תשאר מחוץ למים. כי מה שהיא כן יכולה זה להרים את הגוף. לנסות לפחות. עד שהענף ישבר. כן.. אני עוד מחזיקה בדברים הקטנים האלה. אפילו שהם נעלמים תוך רגע. אז מהר אני מחפשת להחזיק בעוד משהו.עוד...

אין.. אין לי כוח יותר לחיות.. אין לי כוח. יש לי מצב רוח מוזר שפשוט שולט בי. בלי קשר למה שקורה או לא. כבדות כזאת. יאוש כזה. דכדוך כזה. אין לי כוח ואין לי מוטיבציה לכלום. כלום לא מרגש אותי. הכל מרגיש יבש. הכל מרגיש חסר טעם. הכל מרגיש מכביד. הכל ריק. הכל רע. הכל לא שייך. סתם ממשיכה כי אין בררה. לא יכולה להתחבר. לא מרגישה בכלל רצון להתחבר לשום דבר. הראש חלול. המוח מותש. הכל מנותק. הכל רע. הכל מר. כלום לא מבחירה. סתם להחזיק בציפורניים. כי אין בררה. סתם להכריח את עצמי לעשות. להיות. בעולם הזה. סתם לא פה ולא שם. הכל סתם. הכל לא שווה. לא משמעעוד...

והנה.. שוב. החיים יפים. אבל אני רוצה למות. אני מנותקת. נהפכת למשהו אחר בלילה. משהו כאוב בכאב שאי אפשר להרגיש. משהו מיוסר בלי הסבר. דמות נפרדת. שקוטעת את רצף החיים שלי. בסוף יום היא לא רוצה את היום הבא. היא זאת אני. רק נפש מיוסרת. כל כך הרבה שנים. לבד. עם סיפורים הזויים. ואני כבר לא מסוגלת לחיות את ההווה. לא מסוגלת לחיות. בלי לתקן את העבר שלי כלום לא שווה בעיני. כלום לא שווה. כלום לא קיים ולא מחובר ולא אמיתי. כל עוד הבסיס כל כך רקוב. ודי. זה לא משנה כמה כדורים יהיו. כמה לילות אצליח לישון עם כדורים. עמוק בתוכי אני כל כך רוצה את ההתפרצותעוד...

אני רוצה או להתנוון ולטבוע בפגיעה עצמית לדיכאון ומוות או ללכת להתאשפז בתחלופת אשפוז. אני באירוע משפחתי וכל החיים של אנשים זה פשוט לא קשור אלי. הם לא מעניינים אותי. לא קשורים אלי. ואני לא אליהם. החיים עכשיו פשוט לא שייכים. זה לא קשור. אני כבר מכרתי את החיים שלי. והפצע הזה עדיין פתוח ומדמם. זה פשוט לא קשור זה שאני כאן. זה שאני בכלל מעורבת בחיים של אנשים אחרים שממשיכים במסלול הרגיל. זה כמו מישהו שנפצע קשה ועכשיו מביאים אותו לאירוע משפחתי. זה לא קשור. הוא סובל. הוא צריך טיפול. הוא לא בתודעה הזאת בכלל. ככה אני מרגישה. זה פשוט לא שייך ולא קעוד...

שבוע טוב ^^ תוכלו לעזור לי לברר על משהו? חשבתי על משהו. שאני מאמינה שיוכל להיות מאוד יעיל גם לי. וגם לאחרים. *אני מחפשת אפשרות לקבוצות למיומנויות (די ממוקדות לפי נושאים) של בריאות הנפש שאפשר לעשות בחינם/במחיר סביר דרך זום.* מישהו מכיר?? למשל - קבוצת DBT/וויסות רגשי בזום. שבה יש מנחה. ויש אפשרות תוך כדי הקבוצה שהמונחים יוכלו לשאול שאלות. ולקבל תשובות במהלך הקבוצה. הלוואי שיש דבר כזה^^ זה מאוד מאוד יוכל להיות יעיל. בטח לתקופה המורכבת של הקורונה וגם למי שלא יכול לאפשר לעצמו לנסוע ולהגיע כל פעם לכל מני קבוצות וסדנאות. ועוד...

אתם יודעים.. היום השתחררתי. מהאשפוז יום. היה כל כך מרגש (ברגשות שלא יכולתי לבטא בכלל. אבל ניסיתי לדבר לפחות). היה טוב. היה נכון. באמת הרגשתי טוב. בטוחה יותר. אפילו שייכת יותר. אפילו.. רוצה יותר.. אז איך זה מסביר שעכשיו בסוף היום הזה. אני מלאה בתחושות של שנאה. בתחושות של כעס. בתחושות של בדידות. ורק הסכין נראה כמו הפתרון היחיד. אני מרגישה שאני רוצה למחוק אנשים. שאני רוצה להכאיב לאנשים. אני רוצה לחתוך אותם. לא אותי. אבל אי אפשר. אז אני אחתוך אותי. ואקווה שהעוצמה הזאת תהיה מספיק דומה לרגשות הבוערים החנוקים בתוכי. ואולי. אולי יהיה להם שחעוד...

אני לא מסוגלת! אני לא מסוגלת! גם עם האנשים הכי טובים. שהכי רוצים להיות שם בשבילי. גם באווירה הכי כיפית. גם אחרי יום שכל כך טוב. אני לא מסוגלת לשתף אף אחד! אני יושבת עם החברים. רואה איתם דברים מצחיקים. נהנת איתם אפילו אני חושבת. למרות ששעון החרדה כל הזמן מתקתק ועולה. והנה. מגיע טריגר. לא משהו ספציפי.. פשוט.. הלילה. בחוץ נהיה חשוך. ואני נמצאת עם החברים. מתה מבפנים. אכולה. כאובה. סובלת. ומציפים אותי כל הדברים שקדים לי. שהיו. שעכשיו. והכל כל כך רגיש.. וזה עולה ועולה.. אני יודעת שבקרוב יגיעו גם הדמיונות. ויגיע מצב בו אתחיל לאבד שליטה. ואכאעוד...

איך מרפאים החלטה כל כך ברורה? איך מתקנים גישה כל כך חדה כלפי העולם? הגוף ניצל. המשטרה הגיעה. אמבולנס. טיפול נמרץ. מחלקה סגורה. אהבה. חודשים של אהבה. מקום. תקווה. אבל אני הולכת בעולם. ומרגישה שאולי הגוף לא הצליח. הצליח לא להצליח. ניצל. אבל הנפש. היא כבר נפרדה. היא כבר החליטה. היא לא הצליחה להנצל. היא כבר התאבדה. הנשמה שלי מרחפת מלמעלה. מסרבת להכנס לעולם. מסרבת להפגש עם המציאות. עם האנשים. ואני מנסה. אני נשבעת שאני מנסה!!! אבל אין לי מושג אפילו איך. זה פשוט לא קיים. אין כפתור. אין גשר. אין ערוץ. יש גוף. שהולך. ונשמה.. כמו רוח רפאעוד...

לעתים הזמן נעצר בפתאומיות. אבל נדמה שהיא אפילו לא שמה לב. רק השאלות החוזרות שהיא שואלת על מה שבדיוק נאמר מסגירות את הלקות שנחבאת מאחורי דמות שאינה תואמת את הסטיגמות. היא פוסעת בשקט. ובכל צעד נפגשת עם העולם מחדש. צעד פחד. צעד גבורה. צעד בלבול. צעד חרטה. צעד שקר. צעד זיכרון. צעד יאוש. צעד צימאון. שיערה איכשהו תואם את אותו הגוון של החוויה שלה. חלקו גלי ומסתרבל וחלקו תלתלים כמו בקבוקי זהב שנעים על גבי השתקפות השמש. בכל מרחק צעדים שהיא לוקחת היא לפתע מתעוררת רחוקה מהיכן שהייתה. כאילו הופיעה מעל חוקי הטבע שדורשים תהליך. וכך היא צועדת. עוד...