עליסה34

אין מקום איפה יש מקום חוץ מהדף לצעוק, לקלל, להרביץ, לבכות, לצרוח, ליפול, לדפוק את הראש, לדקור מיטות, לשבור טלוויזיות. בלי שזה יפחיד מישהו בלי שישפטו בלי שירחמו בלי שיגידו את דעתם מנקודת מבטם בלי למה בלי אויש זה נורא בלי יאללה הלאה בלי בלי בלי בלי (טריגר) בלי בלי בלי בלי בלי חיים יותר אין לי כוח ושונאת פסיכולוגים ממש שונאת זה נוראי הגישה הזאת ומה שמלמדים אותם להגיד אם שרטו אותי יותר ממה שנשרטתי או שרטתי, זה הפסיכולוגים האלה. ספיציפית פסיכולוגים. משהו שם מקולקל. מקלקל. מזיק. יצאתי ממנה רק הסתכלתי לשמיים וחיפשתיעוד...

שוב לא עובד הצאט שוב אין עם מי לדבר @@זה מחשבות ולא כוונות אובדניות, אני בטיפול והם מודעים לזה, לא מתכוונת לפגוע בעצמי, אני לא מסוגלת@@@ כתבתי מלא, קצת להוציא לפחות פה. אני מרגישה אבל לא בנוח פה לפעמים. לא רוצה שיצא מהקשר שוב קשה לי להסביר בכלל מפחדת לישון רוצה לישון מפחדת לקום רוצה לא לקום עוד יום, ועוד יום העולם הזה, לא מסוגלת לחזור לחיות בו. יש טוב ויש דברים מופלאים. אני טובה. אבל... הרע יותר חזק, בכל פינה. הפחד מנהל אותי. כמה אפשר לפחד? שיריר האהבה היחידים שכתבתי היו למוות שירי הפרידה היו מאנשים והרבה זמןעוד...

רציתי שיהיה תיעוד. להגיד. קיוויתי שתהיה תגובה כלשהי.. אבל לא, אז מה אם היה לא טוב עד עכשיו. אנחנו מבטיח את אותם הבטחות שהבטיחו לפנינו. הבטחות הן דו כיווניות. אני עמדתי בהבטחה שלי כמעט שנה. והם? לקחו את הפצע, פתחו, והשאירו אותי לדמם על שולחן הניתוחים. אחרי שאיבדתי את כל הדם, בא רופא לעשות תפרים. לכו תסבירו לו שלא נשאר לכם דם כבר. אז ניסיתי להסביר. וקיבלתי ״טוב״. מערכת ציבורית. ביי לך מערכת מקולקלת. לא חוזרת אלייך יותר הרסת לי את החיים

פעם לא היו לי ציפיות, היו לי צרכים. כגדלתי התחילו ציפיות שלרוב לא היו נענות. הבנצי שאני פה לבד. ובערך עשור חייתי בהתאם. אם אין אני לי מי לי. כשאין ציפיות נהנים מהחיים. ככה חשבתי. עד שהכל חזר. המחשבות שינו את הרגשות וההתנהלות.. הייתי צריכה עזרה אבל לא ביקשתי. כשביקשתי היה מאוחר והעזרה היה קלוקלת. התייאשתי. באין כוחות ניסיתי להיעזר במה שהציעו לי אז, מערכת רקובה ועקומה ולא מתוקשרת. לא היו לי ציפיות. אבל נתתי הזדמנות. והזמן עבר, והמצב החמיר. והבנתי שזהו, שאני לא רוצה את כל זה. שאני לא יכולה את כל זה. אבל לא יתנו לנו למות בעוד...

מצטערת שאני לא פה הרבה זמן, קשה לי לקרוא ולדעת על הכאב של כולנו. יודעת כמה בלתי נסבל ואין נחמה כמה חיפשתי נחמה בחיי ולא היה מי שינחם. משהו בכתיבה מוציא החוצה. ואולי לפעמים בכמה רגעים מקל, או להיפך. מפחדת להיכנס לדקויות, שלא יחזרו המחשבות הרעות. כי אז הן יוצאות ומחפשות נחמה. ואין נחמה. לפני הרבה חודשים, הרבה בעזרת חלק מכם הגעתי לאישפוז. היה שיפור. ושיחררו אותי לריק. וכל המחשבות חזרו ואין לי מטפל ושוב, הייתה ציפייה, מיותרת אכזבה לבד. תמיד הייתי לבד. אני צוחקת שאפילו קיבלתי מחזור לבד כי פחדתי להגיד לאמא שלי. הכל עשיתיעוד...

חזרתי למעגל הבודד בלי התמיכה. המיואש. שכל יום שעובר רק מזכיר לי למה אני לא רוצה להיות פה יותר. אישפוז ארוך מדי, שנגמר בכלום, הבטחות ללא כיסוי, ועכשיו אין לי טיפול אין לי כלום. גם את הסל שיקום לקחו לי. אני לא יכולה יותר, נלחמתי מהכול שלא היה לי כשי לתת להם הזדמנות לעזור ולטפל בי. אז או שאי אפשר או שזה לא אפשרי. בטוח שזה לא קורה. אני כבר שבוע בבית שמרגיש לי כמו שנה. לא יודעת כמה אצליח לסחוב בבירוקרטיה מעצבנת שמקשה עליי במקום להקל, ששופטת במקום לקבל. לא מצליחה להירגע. ציפיתי למקום שיעזור. הטיפול יום הזה, אחרי האישפוז הארוך. אבל זה לא עוד...

צעד קדימה, שלושה אחורה. אני מנסה לתת הזדמנות, והכל צף ומציף. אני חשופה כאן להרבה גירויים ואנשים וחברה ודברים שהתרחקתי מהם הרבה זמן. אני צריכה ללכת לפעילויות שאני מרגישה לא שייכת או שהן לא טובות לי או שצפוף מדי או שהמנחה לא מתאימה לי או שיש מישהו עם ריח או לא טוב או שלל תירוצים למה לא. גם ככה בקושי פעילות ביום. יש ריפוי בעיסוק שצריך למצא בו את עצמך. אני לא יודעת לעשות דברים, יש גבול כמה מנדלות אפשר לצבוע, לא שזה כייף. לוקחת את הכדורים שלהם, מעשנת את הקנאביס שלי. הכדורים עזרו מעט, יש הבדל מלפני חודש. אבל לא עוזרים בשינה במיוחד. היא הועוד...

לא יודעת אם מישהו זוכר, אבל התאשפזתי אחרי שהמצב החמיר וניסיתי להתאבד ללא הצלחה :( באישפוז על פניו די סביר, יותר טוב מפעמים קודמות, הצוות יותר טוב, הטיפול יותר מותאם. הם דיברו איתי על אישפוז ארוך, כי אני צריכה בעיקר טיפול רגשי ובקהילה אני לא אוכל לקבל בצורה יעילה למצבי. הם הביאו אפילו מומחית לטראומה מינית. בנוסף לטיפול הרגיל. נשמע טוב? או מתאים? אבל... קשה לי פה, משעמפ מאוד. הזמן לא עובר. יש קבוצות שאנילא מצליחה להיות נוכחת בהן- יותר מדי הסחות דעת, אנשים, רעש, תוכן שלא תמיד אני מסוגלת לעכל... לקח לי זמן להסכים, אבל הסכמתילאישפוז אעוד...

טוב, כרגיל אני לא יכולה. האנשים פה נחמדים והצוות נפלא. אבל כבד לי, כולם מדברים איתי כי אני זורמת או משהו... וזה מכביד עליי, עוד ועוד... גם ככה המועקה שלי כבדה. היום דיברתי על משהו ומישהי כנראה נפגעה ואמרה לי לא לדבר על והלכה. זה היה הטריגר ששבר אותי. נכון, זה סופש ולא עושים כלום. אבל בגלל האובדנות אסור לי לצאת משטח המחלקה, אני צריכה ללבוש פיגמה וכל שעתיים לחתום להם בקבלה שאני חיה. מקודם הביאו רופא שידבר איתי, בטענה שאלו הנהלים. לא הייתי מסוגלת לדבר איתו, מה ששכחתי שקורה בביח ומפריע לי. אין באמת פרטיות, אין באמת סודיות. מה הואעוד...

מחקתי שוב את הדברים שכתבתי. הפעם זה מהלחץ. בבוקר נסעתי לכיוון צפון. איפשהו בדרך לקחתי ימינה והגעתי למין חצי יער ושדה כזה. ביליתי שם כשש שעות. תכננתי לא לחזור. הייתי מתוסכלת כי עוד לא מצאתי פתרון לכלב. לקחתי אותו איתי, ואולי בגלל זה חיכיתי את הזמן הזה. חברה דיברה איתי בינתיים, הבינה שמשהו לא בסדר. היא פנתה למשטרה. מה עוזר פאקינג משטרה?!?!?! מהר מאוד השוטר התקשר והתחיל להלחיץ אותי. אמרתי לו שאני לא בעיר ואני בטיול ולא מבינה מה הוא רוצה ממני. אני טובה במילים, אני יודעת מה צריכים לשמוע כדי לשתוק. אבל הוא היה חייב לראות אותי. ידעתי שזעוד...

נלחמת שוב במחשבות אובדניות. וכל פעם שאני משכנעת את עצמי, אני לא מבינה בשביל מה ומרגישה יותר גרוע. מנסה לספור רק עוד יום, אבל יודעת שאחריו יבוא עוד יום.. אני לא מסוגלת, אני לא חושבת שאני רוצה יותר. גם אם למות, אז לא ככה, יש לי תוכנית, אחרת. או שאני אומרת לעצמי כדי למשוך עוד זמן. כמה דפוק שאפילו למוות תכננתי איך. אין לי סבלנות לאנשים, אני לא רוצה להיות לידם יותר. אבל גם לא יכולה לבד. לא יכולה כלום. והזמן לא זז. אני גם מפחדת לכתוב, כותבת ומוחקת ומוחקת וכותבת. וזה לא עוזר, פעם זה היה קצת מקל, הייתי מצליחה להעביר קצת רגשות ליד, לשחרר, עעוד...

לדיכלחדגכילחדגכ חלגכילשחדעכלחד, חעכעשדכחלשדלכ, י ןםדיכחשדכילחד, חשלכילחדכלחכלח!!!!@