מצטערת שאני לא פה הרבה זמן, קשה לי לקרוא ולדעת על הכאב של כולנו. יודעת כמה בלתי נסבל
ואין נחמה
כמה חיפשתי נחמה בחיי
ולא היה מי שינחם.
משהו בכתיבה מוציא החוצה. ואולי לפעמים בכמה רגעים מקל, או להיפך.
מפחדת להיכנס לדקויות, שלא יחזרו המחשבות הרעות.
כי אז הן יוצאות ומחפשות נחמה.
ואין נחמה.
לפני הרבה חודשים, הרבה בעזרת חלק מכם הגעתי לאישפוז.
היה שיפור.
ושיחררו אותי לריק.
וכל המחשבות חזרו
ואין לי מטפל
ושוב, הייתה ציפייה,
מיותרת
אכזבה
לבד.
תמיד הייתי לבד. אני צוחקת שאפילו קיבלתי מחזור לבד כי פחדתי להגיד לאמא שלי.
הכל עשיתי לבד.
ואני לא רוצה י