פעם לא היו לי ציפיות, היו לי צרכים.
כגדלתי התחילו ציפיות שלרוב לא היו נענות.
הבנצי שאני פה לבד. ובערך עשור חייתי בהתאם.
אם אין אני לי מי לי.
כשאין ציפיות נהנים מהחיים.
ככה חשבתי.
עד שהכל חזר.
המחשבות שינו את הרגשות וההתנהלות..
הייתי צריכה עזרה אבל לא ביקשתי.
כשביקשתי היה מאוחר והעזרה היה קלוקלת.
התייאשתי.
באין כוחות ניסיתי להיעזר במה שהציעו לי אז, מערכת רקובה ועקומה ולא מתוקשרת.
לא היו לי ציפיות. אבל נתתי הזדמנות.
והזמן עבר, והמצב החמיר.
והבנתי שזהו, שאני לא רוצה את כל זה. שאני לא יכולה את כל זה.
אבל לא יתנו לנו למות בכבוד אז לא הצלחת