נלחמת שוב במחשבות אובדניות. וכל פעם שאני משכנעת את עצמי, אני לא מבינה בשביל מה ומרגישה יותר גרוע.
מנסה לספור רק עוד יום, אבל יודעת שאחריו יבוא עוד יום.. אני לא מסוגלת, אני לא חושבת שאני רוצה יותר.
גם אם למות, אז לא ככה, יש לי תוכנית, אחרת. או שאני אומרת לעצמי כדי למשוך עוד זמן. כמה דפוק שאפילו למוות תכננתי איך. אין לי סבלנות לאנשים, אני לא רוצה להיות לידם יותר. אבל גם לא יכולה לבד. לא יכולה כלום. והזמן לא זז. אני גם מפחדת לכתוב, כותבת ומוחקת ומוחקת וכותבת. וזה לא עוזר, פעם זה היה קצת מקל, הייתי מצליחה להעביר קצת רגשות ליד, לשחרר, עכשי