אני לא יכולה לחיות עכשיו בלי לתקן את העבר. אין דבר בעולם שאני רוצה חוץ מזה. הלוואי שידקרו לי את הלב. יותר עמוק מהדקירה שאני עושה שם.

נטיעה · 2020-11-20T00:28:06+02:00

והנה.. שוב. החיים יפים. אבל אני רוצה למות. אני מנותקת. נהפכת למשהו אחר בלילה. משהו כאוב בכאב שאי אפשר להרגיש. משהו מיוסר בלי הסבר. דמות נפרדת. שקוטעת את רצף החיים שלי. בסוף יום היא לא רוצה את היום הבא. היא זאת אני. רק נפש מיוסרת. כל כך הרבה שנים. לבד. עם סיפורים הזויים. ואני כבר לא מסוגלת לחיות את ההווה. לא מסוגלת לחיות. בלי לתקן את העבר שלי כלום לא שווה בעיני. כלום לא שווה. כלום לא קיים ולא מחובר ולא אמיתי. כל עוד הבסיס כל כך רקוב. ודי. זה לא משנה כמה כדורים יהיו. כמה לילות אצליח לישון עם כדורים. עמוק בתוכי אני כל כך רוצה את ההתפרצות הזאת של הלילה. המפגש האיום הזה עם עצמי. אני לא רוצה לוותר על זה. אני רוצה להתחבר לשם. גם אם אצליח לישון זה רק יחדור את הלילה וינזול לתוך היום. בסוף אין בררה זה הקול שלהנפש. נפש שסופסוף מעיזה לזעוק לצרוח את הייסורים שייסרתי אותה שנים. אני רק רוצה לגעת שם. לדקור. עמוק. להוציא. לפצוע. לפוצץ. לנפץ. עמוק עמוק. להכאיב בכאב אמיתי. שאפשר להרגיש עד הסוף. רק לשחרר את הנפש הזאת מהייסורים שלה. הלוואי. הלוואי. אני מפוצלת. אני מותשת. אני חייבת לתקן חייבת. חייבת לקבל את העונש שמגיע לי ולא קיבלתי סתם כי לא תפסו ולא ידעו. הלוואי שהיו יודעים. הלוואי שיכולתי לקבל את העונש שלי כבר. הלוואי. הלוואי שאקבל את העונש שאני צריכה לקבל. הלוואי הלוואי. אני לא יכולה לחיות ככה. בלי לקבל אותו.