התייאשתי. אין מי שירים. מי שמרים נופל. לבקש עזרה זה רק עוד עול. ניסיתי. הגורל של אנשים כמוני הוא לסבול. לא משנה כמה אנסה אחרת.

נטיעה · 2020-12-12T19:20:51+02:00

הרגשתי קמצוץ של מוטיבציה. רציתי לכתוב. רציתי לסדר את החדר. החזקתי במוטיבציה (המובנית מאליה לרוב האנשים) הזאתי כמו בענף יחיד של עץ שקרוב מספיק לנהר שאני נשחפת בו כבר כמעט טובעת מרוב המים החזקים שמכסים אותי ללא רחמים. הראש כבר בתוך המים. הנשימה עוד מנסה לעשות משהו בזכות הטיפשות שיש בצורך ההישרדות. העיקר שיש ענף קטן מעל המים שרק היד שלא יכולה בכל מקרה לנשום. תשאר מחוץ למים. כי מה שהיא כן יכולה זה להרים את הגוף. לנסות לפחות. עד שהענף ישבר. כן.. אני עוד מחזיקה בדברים הקטנים האלה. אפילו שהם נעלמים תוך רגע. אז מהר אני מחפשת להחזיק בעוד משהו. ועכשיו הרגע הזה. הייתה לי מוטיבציה. ועכשיו היא נעלמה. הייתה לי אמונה שאני בסדר ועכשיו היא נעלמה. נרמסה. באכזריות. ואין לי יותר מקום לשום דבר. בכלל מעניין איך יש לי מספיק כוח לכתוב כאן. גם בטח אותה טפשות שנחוצה להישרדות. עכשיו אני בחושך התמידי הזה שלפעמים האשליה של אור קטן מצליחה להרגיע. טוב. לא אשליה. ענף שעוד רגע יישבר. כל האחריות למצב רוח שלי על הכתפיים שלי. האנשים שמנסים לעזור תמיד יהיו כל כך מסכנים.. כאילו קוראים לי לעזרה שאראה כמה המשבר. הכאב. האבדון.. שלי! קשה להם. כל הזמן מחפשים הדרכה ממני. אני זאת שצריכה לעודד ולעזור לאלו שעוזרים לי. שמנסים. ושונאים את עצמם על כל רגע שהם לא מצליחים. וכמה שהשנאה הזאת כבדה עלי. יופי.. עכשיו תכאיבו לעצמכם על חשבון הכאב שלי. למה לי לקבל עזרה מאנשים?! זה רק מכפיל את העול שיש עלי. גם הכאב שלי. ועכשיו גם שלהם. גם הקושי שלי להסביר ומליון מאמצים להסביר. וגם להם קשה להבין למרות כל ההסברים. הם עדיין תקועים על נקודת ההתחלה שאותה כל כך רציתי להדגיש כטעות בסיסית. הם עדיין מאמינים לה יותר מאשר לי. למה לקבל עזרה? זה רק מעמיס יותר. ועוד מחפשים הערכה תודה כבוד .. שברגע שלא אתן הם יפגעו. אתם מבינים? למה להחזיק בענפים שעוד רגע יישברו? רק בגלל שזה מה שיש?? כן.. כי טפשות היא הדרך היחידה לשרוד. לסבול. ולשרוד. אז ברגעים האלה החשק שיש לי הוא לדקור אנשים. לראות אותם סובלים. להנות מזה כל כך. כן. תרגישו כאב. אולי זה יהפוך אצליכם משהו. אולי זה ינפץ את הקיר הבלתי אפשרי הזה. לא הכרתי עוד אנשים שכל כך ניסו להסביר ואפילו לעזור ולכוון ולהדריך ולעודד ולהסביר ולחשוף וכל מאמץ בעולם.. רק כדי לאפשר לאחרים לעזור להם. עוד לא הכרתי. אבל מה שבטוח. זה לא עוזר. אפילו להפך. כל ההבנה של אנשים תלויה אך ורק בהם. בזמן שלהם זה יגיע או שלא. העולם הוא מסך שאי אפשר לפרוץ. מסך שסוחט וסוחט. ולא מתייחס בסוף לכלום. כל כך הרבה מילים יפות. "אני לא שופט אותך" . איזה יופי. סופסוף. ואז.. ברגע שאגיד שאני מרגישה שכן. איזה ויכוח יעלה. ואם לא ויכוח אז כעס של השני על עצמו. ואם לא זה אז בטח משהו אחר.. יותר חשוב לאנשים איך הם נראים בעיני עצמם מאשר לעזור. נקודה. אני מיואשת. לא רוצה להיות כאן. ולא רוצה עוד מערכות יחסים יותר. אי אפשר להיות בשיתוף פעולה עם אנשים. אי אפשר. הם עם עצמם. ובמקרה אני שם. איתם. אבל יש מסך שלעולם לא אוכל לעבור. הם יצליחו להסביר לי. אבל לא להבין אותי. פשוט כי הם לא רוצים. יותר חשוב להם איך הם נראים בעיניהם. לי כבר לא אכפת. אני הרוסה. שבורה. חשוכה. כבויה. ובכל זאת הם ממשיכים לשאוב ממני. לקבל ממני. כל מקום שאני מגיעה יש לי השפעה חשובה וטובה. אבל אם לא אזיז ולא אדריך אף אחד לא יחשוב לעזור לי לבד. וכשיעזרו זה רק עול גדול יותר. מסך ענק. קיר ענק. וערימות של ענפים שבורים שנסחפים יחד איתי.. סליחה. המחזקת שלכם נשברה. אני שונאת אנשים. אבל אני צריכה אות(כ)ם.