למה אני כותבת פה שוב... הרבה זמן לא כתבתי.. נו טוב . רציתי שתקראו עוד קטע.

נטיעה · 2020-10-27T19:59:22+02:00

לעתים הזמן נעצר בפתאומיות. אבל נדמה שהיא אפילו לא שמה לב. רק השאלות החוזרות שהיא שואלת על מה שבדיוק נאמר מסגירות את הלקות שנחבאת מאחורי דמות שאינה תואמת את הסטיגמות. היא פוסעת בשקט. ובכל צעד נפגשת עם העולם מחדש. צעד פחד. צעד גבורה. צעד בלבול. צעד חרטה. צעד שקר. צעד זיכרון. צעד יאוש. צעד צימאון. שיערה איכשהו תואם את אותו הגוון של החוויה שלה. חלקו גלי ומסתרבל וחלקו תלתלים כמו בקבוקי זהב שנעים על גבי השתקפות השמש. בכל מרחק צעדים שהיא לוקחת היא לפתע מתעוררת רחוקה מהיכן שהייתה. כאילו הופיעה מעל חוקי הטבע שדורשים תהליך. וכך היא צועדת. כשבכל כמה דקות לפתע תוהה לעצמה איפה היא הייתה. ואיך הגיעה לכאן. מי אני? מה שאני עושה.. זאת אני? שאלת הקיום. היא אצלה כלי הישרדותי נחוץ. כשבכל רגע עליה ליצור מחדש את אותה הדמות שנשמתה מלובשת בתוכה. צריך סיפור. צריך רגש. צריך ידע. צריך תשוקה. צריך לרצות אפילו. ככה מתקשרים עם בני אדם. ככה שייכים. רק הקולות מבחוץ פורצים את המגן הבלתי נראה שלה אל מול עצמה. יש טבע. זה מנחם. ושוב. פתאום. היא מוצאת את עצמה עומדת מול הדלת. תוהה לעצמה האם מה שבזכרונה.. ייתכן שהיה? אני אמרתי את זה? אני רציתי לבוא לכאן? ומה אם הכל חלום? כל כמה רגעים להתעורר ולחזור לחלום. איך אדע מה מציאות ומה חלום? ואולי גם ההגדרות האלה.. הן חלק מהחלום? "יאללה אחוות המשוגעיייים יאייי!!!" קולות שמחים וצוחקים פורצים מאחורי הדלת. לרגע אחד. אני מרגישה שייכת. ולרגע הבא.. אחוזת אימה. האם אהיה שייכת? אני רוצה להיות חלק. אני רוצה להיות שייכת. קול מהעבר מעורר בי תחושות של חרדה. הוא לא אומר את זה ככה. הוא קורא לזה צורך השרדותי. אבל קראתי שאצל החברה קוראים לזה חרדה. "היי את חדשה?" "אני? כן" "הגעת למקום טוב" הקול הזה היה מוכר לי. עוד מאז שאני בעצמי אמרתי מילים רכות כאלה. להרגיע את מי שחדש. "השבוע הראשון קשוח. אבל לאט לאט מתרגלים ואז טוב פה" עוד קפיצת זמן. מה קרה? איפה אני? הראש על השולחן. הקפוצ'ון מעל. נשימות עמוקות. נשימות מהירות. הלב מאיץ פעימות. קצת זעה. התכווצות שרירים. הטקס הזה מוכר. "היי את בסדר?" הד.. התעוררות "מה? אני?" "את רוצה אולי שוקולד לכבוד היום הראשון?" חלום. עצירה. ניתוק. יש כאן אנשים טובים. הגעתי למקום עם אנשים טובים. עם אנשים כמוני. שיבינו. אפשר לומר להם הכל. אפשר לומר הכל.. רגליים על הכיסא. ידיים לשמיים. והקול יוצא לחופשי.. סופסוף לחופשי.. "אז... מי בא לקפוץ על המיטה ואז להכנס אליה ולא לצאת ואז לארגן יומולדת לחברה ואז לחתוך ורידים ואז להיות אוזן קשבת ואז לחטוף התקף חרדה ואז להכין ארוחה למשפחה ואז להקיא בסתר ואז לשבת עם אנשים ולצחוק ולספר דברים מגניבים ואז להתנתק ולא לדעת מה אמרתי ולמה אמרתי ומה ניסיתי להעביר ואם זה היה נכון או לא נכון. ואז להרגיש כמה החיים עמוקים ומרתקים ואז לצייר בדם. ואז לשמוח שהנה מצאתי מקום שנחמד לי והמצב משתפר ואז לעשות ניסיון אובדני. ואז להגיד למטפל שכל דבר שיקרה אעדכן ואז להסתיר חתכים עם שרוולים ארוכים. ואז לחלום על מלא שאיפות וליזום מלא רעיונות ואז לא לדעת מה אני עושה בעולם. ואז להבין את עצמי. לסלוח לעצמי. ואז כל כך לרצות להכנס לכלא ולקבל מכות על מה שעשיתי. ואז לשכב בנחת ולשמוע מוזיקה ולזרוק כל אחריות שבעולם וכל לחץ שבעולם.. ולקבל את עצמי.. והכל מרגיש רגוע יותר... סופסוף. מותאם אלי.. ואז להיות בלחץ שאני לא מתקדמת ושאני לא נחשבת מוצלחת ולפחד מאנשים. ואז להיות דוגמא אישית ולעזור לאנשים להתגבר ולקבל עזרה ואז להגיד שכל מה שאני יודעת ומאמינה לא שווה כלום. ואז.. להרגיש רגש מטורף של פחד ואז להרגיש אדישות. ואז לכאוב פגיעה עצמית ואז להנות ממנה כל כך ואז לא להבין למה פגעתי בעצמי ואז רק לחכות לחזור הביתה כדי להעמיק פצעים ישנים. ולרגע אחד להבין שהפגיעה העצמית באה ממצוקה ורגע אחר כך להבין שזה פשוט מגניב וכיף. ורגע אחד להגיד שזה לא טוב ורגע אחר כך להגיד "רק עוד פעם אחת"? " צחקקתי לעצמי בלב. אף אחד לא ענה. אבל חשבתי.. שאתם כמוני.. הכל כבר זז. כולם התקדמו בינתיים. פספסתי את הרגע. שוב פעם. לא שמתי לב שהכל המשיך לזוז. ואני.. לא? רגע.. אז מי זה היה שאמר את כל זה..? זה אני? זה הקול? זה הפיצול? אז אני כן שייכת? אני כן מרגישה? אז זה עדיין נקרא שהמילים האלה נאמרו? כי היום אני סופסוף מסוגלת לשמוע אותן.. כי היום. סופסוף. גם כשאני לא יכולה. אני יכולה לא להיות יכולה. ועדיין. להיות. סוף היום. והיא פוסעת עם שרידי הזמן הזורמים בעורקיה. הזיכרון אומר שהיה יום. אז כנראה שהיה. #הדמעות של הלב.