הנה. עבר עוד לילה. חסר כל שליטה. עם שליטה מדומה במוח. אבל בסוף עולם המעשה קובע. אז המוח רק מושפל מהידע הלא יעיל שלו.. אני מנסה. ואמשיך לנסות. אבל הלילות האלה.. הסבל שלהם כל כך מעיק עלי. מכביד כל כך. גם ככה אני על הקצה. חסרת כוחות. למרות שעכשיו אני מרגישה גם איזהו כוח חדש. ונאחזת בו. אפילו רק לשמור איתו על העתיד. אבל הגוף שלי.. הנפש.. זה מרגיש כמו אמבוש. בכל לילה. אני מגיעה רגועה. נינוחה. כן. סופסוף אני מרגישה רוגע. אני שמה את הראש. עוצמת את העיניים.. ו.. בום! כמו מכת חשמל חסרת התאמה. כמו לוחצת על כפתור הטריגרים. מקפיצה את כל הגוף שלי.