אני לא מסוגלת יותר!!!! די! אני לא מסוגלת לאפשר לאחרים להיות איתי! פשוט לא מסוגלת לשייך את עצמי לעולם הזה!! דייי

נטיעה · 2020-10-29T21:39:30+02:00

אני לא מסוגלת! אני לא מסוגלת! גם עם האנשים הכי טובים. שהכי רוצים להיות שם בשבילי. גם באווירה הכי כיפית. גם אחרי יום שכל כך טוב. אני לא מסוגלת לשתף אף אחד! אני יושבת עם החברים. רואה איתם דברים מצחיקים. נהנת איתם אפילו אני חושבת. למרות ששעון החרדה כל הזמן מתקתק ועולה. והנה. מגיע טריגר. לא משהו ספציפי.. פשוט.. הלילה. בחוץ נהיה חשוך. ואני נמצאת עם החברים. מתה מבפנים. אכולה. כאובה. סובלת. ומציפים אותי כל הדברים שקדים לי. שהיו. שעכשיו. והכל כל כך רגיש.. וזה עולה ועולה.. אני יודעת שבקרוב יגיעו גם הדמיונות. ויגיע מצב בו אתחיל לאבד שליטה. ואכאב מדי. אבל אני לא מסוגלת!!! אולי אשתף אותם? אולי אספר? ככה אני חושבת בתוכי. אבל אני לא מסוגלת! לא מסוגלת לתת לאף אחד להיות איתי בזמנים האלה. אפילו שאין בי כמיהה גדולה מזה.. שיהיו איתי. בכללי. מישהו. אבל ברגע שאני מכירה. ברגע שזה מציאותי. לא לא לא. אסור. אסור שיראו אותי ככה. אסור שיהיו איתי. אז אני בולעת. את החרדה. את האימה המוזרה חסרת כל סיבה הגיונית. ואני בולעת ומדחיקה עוד ועוד. ואני מחייכת אליהם. צוחקת. מחבקת. והולכת. הולכת עם לב שבור מחדש על עוד פעם שאני מגלה כמה אני פשוט לא יכולה לחיות. כמה אני פשוט לא מסוגלת להיות חלק. והכל מרגיש כאילו הוא מדמם. והדמיונות מתעוררים. והדריכות. פתאום כל הקולות נעשים חזקים יותר. כל מכונית שעוברת עוברת בהילוך איטי עם מוזיקת רקע של סצנת סכנה. המבט זז מצד לצד במהירות. אני חייבת לברוח! חייבת להגיע אל הרכב מהר מהר! נשימות נשימות. אולי זה יעזור בינתיים. רק להמשיך ללכת מהר. כי אחותי מחכה שאאסוף אותה. לנשוף לנשוף. לא לאבד את השפיות. לא לאבד את השפיות. מירוץ אחרי הנפש. כי זה לא המקום עכשיו. זה לא הזמן. אין זמן. אין מקום. רק לבד. לדחוק לדחוק. להגיע לחדר. לחכות שכולם יירדמו. ואז לשחרר. ואז לסבול. ואז לרעוד ולהזיע ולהזות ולכאוב כל כאב אפשרי שאין לו מקום במשך היום. להחזיק. להחזיק. אין מקום לזה. אין מקום לזה. תחכי שיהיה מקום אולי מתישהו. הלוואי. מתישהו. אבל אני פשוט לא מסוגלת! אני לא מסוגלת להיות עם אנשים בפער העצום הזה בין מה שבפנים ומה שבחוץ. ואי אפשר להסביר. אי אפשר להבין. אין סיבה ברורה. זה מליון סיבות. ומליון תעלומות. אני לא מסוגלת ככה יותר!! אני לא מסוגלת להשתייך. לא מסוגלת לקבל מקום כאן בעולם. אני לא מסוגלת. בתוך תוכי בעומק אני נמצאת בעמדה כל כך מתגוננת מהעולם. מהחיים. בעמדה כל כך מאויימת. אני לא מצליחה לתת צ'אנס! לא מצליחה בכלל לתת לאנשים להכנס. גם לאנשים הכי טובים שיש.. וכמה טוב יש לי בחיים.. באמת אין לכם מושג כמה טוב.. אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לתת להם להיות חלק מהחיים שלי. חלק בכאב. חלק בכאב שהוא מעבר לכתיבה. וקצת דיבור. קצת. חלק מהכאב שהוא כבר בגוף. בדמיון. בפנים. לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.. אוף.. כל כך נמאס לי. כל פעם מחדש. לקוות. אבל די. אני לא מסוגלת להתחבר לעולם הזה ולמצוא בו את המקום שלי. די. אני לא מסוגלת יותר. וזה לא בגללו. זה בגללי. אני לא מאפשרת. אני לא מסוגלת..!! אני פשוט לא מסוגלת! אני מנסה. אבל אינמצב. אני לא מסוגלת! אוף.. אוף.. נמאס לי.. אוף..