הבוקר כל כל בוקר, קמתי לשלוח 5 ילדים למסגרות. ימי בית ספר אני שונאת כי צריך לקום מוקדם להלביש, להכין אוכל ולזרז. ואת החופשים אני שונאת כי הם נשארים בבית. גם אין לי ילדים קלים כאלה… הם כולם מלאי מרץ ועיזוז. בעלי מזג חם ועצבניים כמו בעלי. לפעמים מרגישה שלא מתחברת בכלל לבנים. הבכור הוא בלב שלי, השאר קצת פחות. כל אחד עם הבעיות שלו.
אז כל בוקר כשאני קמה אני מזיזה את השפתיים כאילו אני מתפללת, ובתוכי אין כלום. אין תפילה ואין כוונה. יש רק רצון שכולם ילכו וישאירו אותי לבד.
בעלי נשאר בבית ותכף ידרוש את מה שהוא דורש. את זה אני הכי שונאת, הוא כמו