אני שוב מרגישה את המועקה הנוראית והמכבידה הזאת, כאילו שאני לא נורמלית, לא רגילה. כאילו שאף אחד בחיים לא יאהב אותי.
נמאס לי כבר מלנסות להתחבר לאנשים ולקבל כלום חוץ ממבטים עקומים. אני עד כדי כך מוזרה? ומי אמר שזה בכלל משהו רע? אני לא חושבת ככה, אז למה בכל זאת אני שונאת את עצמי בגלל זה?
אנשים לא מבינים אותי ולא מתחברים אליי ולא משנה מה אני עושה, איך אני מתנהגת, לא משנה שהשתניתי כל כך הרבה פעמים והייתי מוקפת בכל מיני אנשים. אף פעם. אף פעם לא אוהבים אותי. אני לא פוגעת באף אחד ואני לא מתבודדת, אני מנסה, באמת, אבל כל פעם זה לא עובד. ווואלה ג