גיבוי

אני רוצה שישאלו אותי איך אני מרגישה, אבל במקום כל הזמן רק תוקפים אותי. אומרים שאני אוהבת להיות במקום של המסכנה. ואז אומרים שאני ממציאה דברים ומדמיינת דברים ושהם עושים בשבילי הכל ושאני כפוית טובה. אבל וואלה, מבחינתי לדאוג שיהיה לי חדר וכסף ודברים פרקטיים אבל מנגד כשאני צריכה לדבר על משהו הכי קטן לנפנף אותי ולעשות לי טובה שרוצים להיות איתי בדיוק חמש דקות כשכל השאר עסוקים, ובמיוחד, להתעלם מהעובדה שאני בדיכאון ורוצה למות כבר המון שנים, ולבטל אותי כל פעם ולהגיד לי שמי שרוצה למות לא מזהיר לפני זה, זה הדבר הכי פוגע ולא אנושי שאפשר לעשות. אעוד...

אני מרגישה נורא כבר כמה זמן, אין טריגר ספציפי, אני פשוט מרגישה שאני שוקעת ושוקעת וכל פעם שיש משהו קטן שמקשה עליי אני פשוט נזרקת עוד למטה במהירות כזאת שהלב שלי לא יכול להפסיק לדפוק, למרות שזה כל מה שאני רוצה. הוא עומד לצאת ממני.
אני מנסה להירגע אבל מרגישה את המים נכנסים לריאות שלי. אני מתה בלי למות. אני לא מסוגלת יותר להכיל כלום, ממש קשה לי. זה פשוט ככה כל הזמן וכשאני ברגעים ממש קשים אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה מישהו שיבין אותי בלי שאני אסביר, ויידע בדיוק מה אני צריכה בלי שאני אגיד. אני צריכה תמיכה ויד מחבקת ואני יודעת שבשביל שזה עוד...

אני שוב מרגישה את המועקה הנוראית והמכבידה הזאת, כאילו שאני לא נורמלית, לא רגילה. כאילו שאף אחד בחיים לא יאהב אותי. נמאס לי כבר מלנסות להתחבר לאנשים ולקבל כלום חוץ ממבטים עקומים. אני עד כדי כך מוזרה? ומי אמר שזה בכלל משהו רע? אני לא חושבת ככה, אז למה בכל זאת אני שונאת את עצמי בגלל זה? אנשים לא מבינים אותי ולא מתחברים אליי ולא משנה מה אני עושה, איך אני מתנהגת, לא משנה שהשתניתי כל כך הרבה פעמים והייתי מוקפת בכל מיני אנשים. אף פעם. אף פעם לא אוהבים אותי. אני לא פוגעת באף אחד ואני לא מתבודדת, אני מנסה, באמת, אבל כל פעם זה לא עובד. ווואלעוד...