לקח לי הרבה זמן ואומץ להעז להציץ במטפלת שלנו, שלי ושל שאר החלקים שחולקים איתי את אותו גוף, ואז להיות נוכחת, ולהתחיל ליצור אינטראקציה.
היא נתנה לי את האומץ להתחיל לצאת קצת מהקונכיה שלי ולעשות כמה צעדים בעולם. לפני כן פחדתי. כמעט תמיד מתחבאת. כמעט תמיד לבד. אני, הפצעים, והסיוטים שלי, מוקפים ביופי של העולם.
היא עודדה את הסקרנות שלי לצאת ולהתחיל לחקור.
ועכשיו היא נעלמה. פוף.
היא כבר לא עובדת. כל העובדים והשירותים הסוציאליים בשביתה וזה יימשך כמה חודשים.
היא עכשיו אדם זר שחיה את החיים שלה, וכבר לא מחזיקה את הקצה השני של החבל שניסית