גיליתי את החלק הכי אמיתי בטיפול. ולמרות הסבל. אני מרגישה יותר בטוחה תוך כדי החוסר ביטחון.

נטיעה · 2020-09-08T21:43:49+03:00

יש לי פחד גדול מאנשי סמכות. והאמת היא.. שכל אדם מרגיש לי כמו איש סמכות. שלעולם לא באמת אכפת לו ממני. אלא מהמקצוע שלו. לעולם לא באמת מתחבר. לעולם לא באמת מאפשר. לכן נדיר שאני משתפת איש טיפול או הורים. בייסורים שאני חווה. ולעולם אני לא מרגישה שיש לי לאן לברוח. שיש לי על מי להשען. איפה להיות. אני זוכרת את התחושה הזאת רק הולכת ומתחזקת מכיתה ב'. יחד עם הצורך לראות סבל של אחרים. יותר מצורך. עונג כל כך עמוק. הרגעים המעטים בהם הרגשתי חיה. חופשיה. המילה לסמוך על מישהו לא מוכרת לי. הרגש עוד יותר לא מוכר. האמת שאין לי מושג מה זה אומר. אני לעולם לא סומכת. תמיד עומדת על המשמר. לא רק מהפחד להפגע. פשוט.. כי אני לא מאמינה באנשים. מרגישה שכולם חיצוניים לי. מנותקים. הכל סרט. יש את העולם ויש אותי. שאני כאן. אבל באמת לא שייכת לכאן בכלל. אין כאן מקום בשבילי. רק אני מסוגלת לתת מקום. לעולם לא יתנו לי. אז כל כך בוכה בי הרצון הזה.. למצוא מטפל שארגיש שמתאים לי. שארגיש שמשדר בגל שאוכל לסמוך עליו. וכל מטפל שלא מתאים.. אני מרגישה בתוכי אש חזקה. רצון לשרוף הכל. רצון גם לראות אותו סובל. מאוד סובל. ואפילו לא יודע שזה בגללי. אבל היום.. היום הרגשתי רע מאוד. לא רע. אלא.. שריפה מבפנים. האש הזאת בערה כל כך חזק. אז התכנסתי בעצמי. וחוויתי את הפחד האיום והחוסר אמון שיש לי מהעולם. רעדתי. נשמתי חזק. הלב. אוי הלב כל כך כאב. הזעתי. שמעתי קולות מפחידים. ראיתי מראות מזעזעות. וחוויתי אותן על עצמי. הרגשתי את העיניים שלי בוערות כל כך.. ונתתי לאש לשרוף אותי מבפנים. שלא תצא. בצורת הדם שכבר הרגשתי שנוטף לי מהשפתיים. למרות שרציתי ללכת. באמצע קבוצה במחלקה. נשארתי. כי לא רציתי להפסיד לשמוע מה שעובר על אחרים. ואני מסוגלת לזה תוך כדי הסבל שלי. זה לא סותר. גם אחרי הקבוצה נשארתי ככה. נשרפת עוד ועוד. נשימות מהירות. כבדות. לא הצלחתי לדבר. דיבור הוא חיבור למציאות. לא רציתי להתחבר. ולא מצאתי עזרה משום איש צוות. שעברו על פני. ושתיים שרק שאלו אם אני רוצה לדבר וכשעשיתי עם הראש לא.. הלכו. עכשיו אני שמחה שזה קרה. כי בזכות זה קיבלתי את הטיפול האמיתי. שימשיך איתי. גם אל תוך החיים. כי הם נשארו איתי. ככה. פשוט נשארו. ושדרו אהבה. ושדרו אכפתיות. ושידרו הערכה. לא הצוות הטיפולי. המטופלים. הם נשארו איתי שעות ארוכות. ניגנו לי. שרו לי. נפתחו ועשו לעצמם טוב שהם לא מאפשרים לעצמם. בשבילי. הייתי כלי. הכאב שלי היה כלי. כי הם מעריכים אותי. אז הם נותנים לי לתת להם טוב. אבל היום לראשונה הרגשתי רגש. שאני פוחדת לאבד. אבל אפילו רק לרגעים האלה זה שווה את זה. הרגשתי פתאום.. שהמצבים שאני משאירה לעצמי לברוח רק אל עצמי. או אל המוות. פתאום.. פתאום הרגשתי שאני יכולה לברוח גם אליהם. אל החברים האלה. שאני יודעת שמעריכים אותי בטוב וברע. ובטח עוד סיבות סודיות של פלאי הנפש שנתנה לי את המתנה של החשק לברוח אליהם כשאצטרך. הבנתי כמה חשוב שלא אוותר. ואמשיך להיות פרפקציוניסטית עם הצרכים של הנפש שלי. כי כשאני מוצאת משהו שטוב לי הוא ממש לא חייב להיות גדול ומדוייק. ואני כל כך אעריך אותו. הצוות יעלם מהחיים שלי. אבל החברות תמשיך איתי לתמיד. אז זה הטיפול שאני רוצה. והצוות המקצועי הוא רק עזרה תוך כדי הטיפול האמיתי. רציתי לשתף אתכם. גם אתם מתחילים לתת לי תחושה של מקום לברוח אליו. משחרר סופסוף לאפשר לעצמי באמת לברוח. ככה אני באמת מוצאת את עצמי. תודה.