משבר אמון - כמוני

מלנכולית · 2020-12-19T23:30:47+02:00

שלום, ממש קשה לי לכתוב את המילים האלה אבל אני אנסה. אני מרגישה מאוד שבורה בתקופה האחרונה. שכל מה שהאמנתי בו בעבר כבר לא בטוח שנכון עבורי ואז אני לא יודעת מה כן. יש לי המון ציפיות מעצמי להצליח להכניס את עצמי לאיזשהו מסלול שיתאים לי וגם אצליח להתבסס בו כלכלית אבל אני אובדת עצות ושבורה מרוב יותר מדי דברים שהשקעתי את כל האנרגיות שלי בהם ולא קידמו אותי לשם. התחלתי טיפול ואני ממש בשלבים הראשונים שלו אבל יחד עם זאת אני בדילמה מה לעשות עם חיי. עברתי הרבה. לפעמים נראה לי שיותר מדי. הרבה לחצים וכאבים שכנראה לא עיבדתי עם עצמי עד הסוף. הרבה מעברי דירה ועבודות, גם קצת חובות, הלוואות, החזרים, אבטלה, עבודות מזדמנות, חסכונות ואז בתקופות אבטלה כל הכסף שלי הלך ונגמר. במקביל גם תמכתי בעלי שמתמודד נפש והחשיפה הזו ללחצים שלו ורגעי סכנה יחד עם הניסיונות לקדם את עצמי לקחה ממני המון כוחות. עכשיו הוא כבר לא גר כאן ובעיקר מגיע בסופי שבוע אבל לשמוע אותו מדבר על הפגיעה בעצמו קשה לי מאוד. אני גרה עם הורי כבר חמש שנים אחרי הרבה מעברי דירה ותקופות יציבות כלכלית שנמשכו און אנד אוף. הרבה פעמים חשבתי לשכור דירה כי אני ממש מתגעגעת לעצמאות שלי אבל אז פתאום קפאתי מפחד מההתנהלות הכלכלית שלי כי אני לא רוצה להשכיר דירה לתקופה ואז לעבור שוב להורים, חייבת לשבור את המעגל הזה שאני מרגישה שאני תקועה בתוכו כבר שנים. בפעם הראשונה שהתחלתי לחפש דירות חברה אמרה שאני צריכה לחסוך יותר, הקשבתי לה וזאת הייתה טעות כי הלך לי כל החסכון על לממן את עצמי בתקופת אבטלה ארוכה. עכשיו קצת לפני הקורונה הייתה לי עבודה בטוחה שהתחילה כמבטיחה והסתיימה כסיוט אחרי לחץ מתמשך שהביא אותי להתקף חרדה מבהיל ומתיש שלקח לי יומיים להתאושש ממנו. מרגישה שנגמרו לי האנרגיות. התעייפתי מהמירוץ. לא יודעת איך אפשר לעשות אחרת. מרגישה שאני צריכה להוריד הילוך. חוץ מסאבלט של כמה חודשים במרכז אני כבר תקופה מאוד ארוכה עם ההורים שלי, הכי ארוכה שגרתי כאן מאז גיל 20 שעזבתי מפה בפעם הראשונה כי הם דחפו אותי להיות עצמאית ואני חשבתי שזה בסדר. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שדחקתי בעצמי כדי לרצות אותם ושזאת הייתה החלטה לא מאוד שקולה. קשה לי מאוד להשלים עם זה שאני גרה איתם ומראש לא רציתי בכך אבל עברתי לכאן בלית ברירה אחרי חובות בתקופת הלימודים. עד היום יש בי חרטה על כך כי אני מרגישה שזה עצר את ההתפתחות שלי בהרבה מובנים. בשנה האחרונה אני מרגישה שהכל כבד עלי. האחריות הכלכלית מבהילה אותי. אני גם לא בטוחה שאני מספיק יציבה רגשית להשכיר דירה עם שותפים.ות למרות שיש לי רצון בכך אבל משהו בפנים נשבר אצלי אחרי המון דחיות ואכזבות. כל הזמן מפחדת שיהיה לי לא טוב או שאין לי את הכוחות להתמודד עם החיים. בטח באי ודאות הכלכלית שהביאה הקורונה. קונפליקט תמידי בין רצון להניע את עצמי והתעוזה שאני יודעת שקיימת אצלי לחרדה מטופשת ששואבת את המחשבות שלי. בעבר ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואפת להגיע, רדפתי אחרי דברים שרציתי וחלק גם הגשמתי אבל תמיד מבחינה כלכלית היה לי מאוד מאתגר להבין איך למצוא את האיזון בין לקחת סיכונים ביצירת דברים חדשים לבין להצליח להתקיים כלכלית לאורך זמן ולהתפשר על העניין והחיבור הרגשי מבלי לאבד את עצמי ולהגיע לריקנות. אני בת 34 ומרגישה שבשנים הכי יפות שלי מאחורי. שבזבזתי את הזמן. הייתי כבר רוצה להרגיש יותר יציבה בחיים וכואב לי שאני לא שם ובעיקר מרגישה שלא יודעת איך להביא את עצמי לשם ואין לי את הכלים הנכונים או שאני לא מבינה נכון את החיים שלי. משבר אמון מאוד גדול ביכולת שלי להתקדם ולהצליח למצוא נישה שמתאימה לי גם מבחינה רגשית. לאחרונה התחלתי לחקור את נושא הרגישות הגבוהה (HSP) והבנתי שזה מאוד נכון לגבי וזו גם הסיבה שכל פיטורין או משבר או אכזבה שחוויתי צילקו את נפשי. אני מאמינה בלצמוח מתוך משברים ויודעת שיש לי יכולת הישרדות שסייעה לי הרבה פעמים אבל השבר הנוכחי מרגיש לי עמוק ושואב הרבה יותר. יש לי המון שינויים במצב רוח, גלי עצב שבאים והולכים ותחושת חוסר אונים מתמשכת. מרגישה שאני זקוקה לאיזושהי מסגרת תומכת. מלבד הטיפול. אני גרה עם ההורים שלי וזה לא נכון עבורי כי הם אנשים מאוד לחוצים, אנחנו לא מסתדרים פעמים רבות ואני מרגישה שאני נטל עליהם למרות שאני מאוד עצמאית ומבשלת, מכבסת וקונה לעצמי. הבדידות הזאת והחוסר חיבה שלהם קשים לי מאוד. כרגע קצת מתנדבת מהבית ועכשיו מנסה למצוא עבודה במשרה חלקית כדי להיות באיזושהי מסגרת שהראש יהיה פחות בחשיבה ויותר בעשיה אבל אני לא בטוחה אם זה נכון כי יש לי המון חרדות להתחייב במצבי השביר. יש לי מן פחד מטומטם שכל עבודה תהיה מלחיצה עבורי עכשיו ואני אתפרק עוד יותר תחת עומס הציפיות ממני ושלי מעצמי או שתהיה לי פתאום הצפה רגשית שלא אדע איך להתמודד איתה. יש לי חסכון התחלתי שיספיק לי לכמה חודשים אז חשבתי אולי על להשכיר לתקופה קצרה אבל מטריד אותי מה יהיה אחרי. גם למצוא שותפים.ות שיהיה לי נעים איתם.ן פתאום מרגיש פרוייקט למרות שכבר גרתי עם שותפים.ות בעבר שעם האחרונה זה גם נגמר ממש רע. משהו בתחושת המסוגלות שלי פשוט נפגע ואני מפחדת מזה מאוד. מצד אחד רוצה לקפוץ למים ולראות איך הם מרגישים, מצד שני תקועה עמוק באיזור הנוחות של הפחד מהלא נודע. אם למישהו.י יש עצה טובה בשבילי איך לחזק את עצמי בתקופה האיומה הזו ומה עוד אפשר לעשות חוץ מהטיפול אשמח לדעת. אולי לשלב את הטיפול עם עוד טיפולים? מאוד קשה לי לתפקד ביומיום, מעין עייפות כזו. רגשית ופיסית. גם קשה לי להתרכז לפעמים כי הרגש הרבה פעמים בעוצמות גבוהות. התחושה היא כאילו מאז אותו התקף חרדה כל הכאבים שלי ודברים לא פתורים מהעבר וההווה פשוט מציפים אותי באינטנסיביות. לפעמים אני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה רגשית 24/7. בבקשה אל תציעו לי כדורים פסיכיאטריים. אני מפחדת לקחת. אם יש משהו שאני יודעת זה שאני פשוט זקוקה לסביבה מחבקת, מעצימה, לא שיפוטית ומאוד מאוד מכילה. מקום שאוכל לאט לצבור בו חוויות חיוביות ואמונה מחודשת בי ובסביבה ולהצליח לצמוח מתוך הכאב. זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת עכשיו. כל עצה בכיוון הזה תתקבל בברכה. גם סיפורי השראה של התמודדות של א.נשים שנמצאו במצב דומה והתגברו על החרדות. תודה ♥️