פתאום התחלתי לחשוב על זה שאולי שיתוף הוא חלק נחוץ להחלמה. אף אחד חוץ מהמטפלת שלי לא יודע שאני מתמודדת עם הפרעה כלשהי. כולם בטוחים שאני רזה כי יש לי מיני אי-סבילויות\אלרגיות למזון, ולא נראה לי שמישהו מעלה על דעתו שמישהי שכל כך עסוקה בדברים רציניים, איכשהו עסוקה גם בשטויות של הפרעות אכילה.
אבל בעצם זה אומר שאני חייה עם ההפרעה באין מפריע, ואולי זה מה שמונע ממני להפטר (ולהפתר) ממנה באופן סופי.
זה נכון? אם זה נכון, את מי כדאי לשתף?
**אני במצב בו אני עוברת מדי כמה שנים\חודשים ממדינה למדינה, כחלק ממה שאני עוסקת בו. יש לי חברים אבל ברור שאין