דיכאון וחרדה

למשך שנים רבות אני לא סבלתי את מי שאני לרמה של אובדנות, ואני לא יודע מה אני יכול לעשות, שום דבר שאני עושה לא עוזר וכל יום זה מחמיר, וזה לא שלא היו כבר נסיונות התאבדות, זה שאני מפחד לפגוע במשפחה שלי, אני באמת לא יודע מה לעשות

איך מתמודדים עם חרדה חברתית? אני בטיפול כבר בערך 15 מפגשים ואני מרגישה שכבר אין לי לאן לצמוח - אני מרגישה שכן השתפרתי מבחינת החרדה החברתית אבל זה בכלל לא כמו שדמיינתי והשיפור כל כך קטן ועדיין אני מרגישה שאין לי לאן להשתפר מפה וזה מבאס כי אני תקועה כמעט באותו המקום.

איך יודעים מתי חרדה כבר דורשת טיפול מקצועי ולא תחלוף לבד כי אני כבר לא יודעת מה לעשות

אני מתמודדת עם דיכאון והפרעות אכילה ופגיעה עצמית ומחשבות אובדניות שלפעמים קצת משתלטות עליי ההורים שלי רואים אותי בתור ילדה שלא רוצה להיות איתם בבית אבל כשאני בחוץ זה פשוט בריחה מהמחשבות מהלבד מעצמי אני צריכה לברוח מעצמי כי אני לא מרגישה בטוחה בסביבתי אני מרגישה שבכל רגע אני יכולה לעשות לעצמי משהו ובאמת שהלוואי ולא הייתי כאן אבל אני רוצה להישאר בשביל המשפחה שלי בשביל החברים שלי

זה כזה אגואיסטי פשוט לעזוב הכל ולהצטרף לאנשים שלמעלה?

מה דעתכם על התרופה לבעלי רגישות יתר

לאחרונה אני מרגישה ריקנות כזאת מעצבנת, כאילו אני לא מרגישה כלום, אני עובדת משרה מלאה מחכה שהעבודה תיגמר ואז חוזרת הביתה למיטה ולסרטונים בטלפון ומחכה לשבת ואז בשבת אני משתגעת מהשעמום ואין לי סבלנות לקרוא שום דבר אז אני מחכה ששבת תיגמר אבל בעצם אני לא רוצה שתיגמר כי אז יגיע יום ראשון ואחזור לעבודה שאני גם רק רוצה שתיגמר

ותכלס החלק הכי טוב בשבוע זה השינה ואולי גם האוכל.

אפשר לקרוא לזה דיכאון אבל בתכלס זה פשוט חוסר מוטיבציה ועצלנות. הייתי בדיכאון ובדיכאון לפחות קצת כאב לי והרגשתי משהו ועכשיו אני רק מחכה שהזמן יעבור ואולי כבר עדיף להרגיש כאב

האם עוזרת להרגעה לאי שקט לדיכאון וחרדה

אז אני אשמח לעזרה לעצה או מה שאפשר. אני בת 21 ואני חייה כל כך הרבה זמן עם דיכאון וחרדה שזה הפך לחלק מהחיים שלי. יש לי עבודה ומבחוץ אני נראית כמו בן אדם שמח ומלא חיים אבל בפנים? אין יום שלא עובר בלי מחשבות על כמה שאני לבד על כמה שלאף אחד לא אכפת ממני. אין לי למי באמת לפנות אין לי חברים או משפחה לפנות אליהם. אני לבד ועכשיו בחופש זה עוד יותר גרוע. לראות את כולם עם החברים שלהם עם המשפחה בחופשות. אני מרגישה קנאה אבל מתביישת מזה. לפעמים אני משקרת שיש לי חברים ומלא משפחה שלא יחשבו שאני מוזרה. האם עוד מישהו מרגיש ככה? ואני כן מנסה למצוא חברה.

הגשתי תביעה  למוסד לביטוח לאומי שנדחתה בטענה שהברוטו שלי  לא מאפשר להם לדון במקרה שלי
אני מבין את  עמדת המדינה , אבל  הם  לא מאפשרים לאדם להשתקם ממה שעבר בחייו  , אחרי קיזוז של כל המסים כל מה שנשאר לאדם כמוני , זה תשלום שכר דירה ושאר  חשבונות  אבל הם מסתכלים  על הברוטו  ולא על מה שנשאר לאדם להתקיים בחודש אפילו לשלם לפסיכולוג פרטי אין לי ואני סובל מסיוטים בגלל התקופה הקשה שקרתה בקורונה

הרופא רשם ציפרלקס בשילוב עם אריפלי מה דעתכם על התרופה האם מתאים לאבחנה מה תופעות הלוואי 

היי, 

אני ממש לא רותה לערער אחרים פה. אבל אני מגיך ההתבגרות עד עכשיו בגיל 25 לא מצליח להבין למה גולם מץנהגים כיאילו חיים דנ קדוש.

אם רע לי ואני לא רוצה לחיות, ניסיתי לפנות לאחים אחיות הורין וחברים עם פניה כמה לגבי המצב הנפשי שלי שהסתיים כמובן בזה שצחקו עלי כמו שלשבתי שיקרה, הדבר שמחזיק אותי זה אגו ופחד טבעי ממוות.

הנקודה היא, שכשאני מנסה לפנות לגורמים "מקצועיים" יותר אנח מקבל תשובות שדוחות התאבדות בזמן הקרוב כמו ץנסה לשבת בסלון. או תשובות שמתנהגות כיאילו אני חייב לחיים האלה משהו, זה שאולי מתישהו ישתפר זה לא סיבה בשבילי לסבול את השנים שנש