מכירים את התחושה? שיש הכל ואמורים להיות שמחים ואסירי תודה על זה והריק הזה והאשמה על זה שהכל ריק וההזנחה ולראות את הכל נובל ונהרס , לשבת ולראות את הכל תקוע ונהרס וקצת להנות מזה כדי שתהיה סיבה לרחמים עצמיים? אני נשמעת מטורפת?
כולם מסביבי חיים , מטפחים מתקדמים רוצים את הטוב ביותר ואני נובלת מכורה לאפל לסבל ולא בדיוק רואים את זה עליי אני מאותת לעולם בכל מיני דרכים כבר שנים ויש גבר בחיים שלי שאני פוגעת בעצמי דרכו ( כל פעם גבר אחר) , הפעם זה גבר שמאד אוהב ומכבד אותי וככל שהוא אוהב יותר אני סובלת יותר ושונאת אותו יותר ורוצה אותו פחות ואני לא