מילי8

הרבה זמן לא שיתפתי הייתי בשליטה בתקופה האחרונה , אבא שלי חולה אפשר ורזיתי ונהנתי מזה, נהנתי להיות עסוקה בזה, ליסוע אליו להיות עמוסה מוטרדת כועסת לחוצה לא לאכול טוב ולרדת במשקל הרגשתי בשליטה , נהנתי לשמוע שאני רזה נורא , גם מהגבר שבחיי שמאד אוהב נשים רזות וכל הנשים שהיו לו לפניי היו כוסיות על , לשמוע ממנו שאני רזה מדי, זאת מחמאה גדולה אפילו שהוא לא מתכוון לזה ואני..אני בשליטה אני והמחלה מחייכות אחת לשניה ונהנות מהמצב ..ואז זה מתהפך. ואני מתחילה להשתמש באוכל, אני נפרדת ממנו כי רע לי כי אין לי את עצמי אני בודדה אני עלובה אני מתחילה לתקועוד...

מבקשת עצה, אני עם מרשם לפריזמה ביד אני לא שלמה עם ההחלטה להתחיל משהו בתוכי אומר לי, את יכולה לקחת אחריות על החיים שלך, את נכנסת למקום שלא תוכלי לצאת ממנו אחכ עם התרופות האלה אני פוחדת ממש להתחיל מתה מפחד להיות תלויה להעלות מינונים להשמין להתמכר לשקר לעצמי ( מי ישמע אני לא חיה בשקר יום יום גם עכשיו) מפחדתתת מפחדת לקום ולקחת אחריות על החיים שלי בעצמי ומחפשת דרך קיצור, לנתק קשרים שלא מועילים לי אני רועדת מפחד ואני פוחדת שאני עומדת להחליף תלות בתלות אחרת מה דעתכם חברים? מי שנוטל את התרופה? מן הסתם , אני מאמינה בתפיסה שלי שזה לעוד...

מכירים את התחושה? שיש הכל ואמורים להיות שמחים ואסירי תודה על זה והריק הזה והאשמה על זה שהכל ריק וההזנחה ולראות את הכל נובל ונהרס , לשבת ולראות את הכל תקוע ונהרס וקצת להנות מזה כדי שתהיה סיבה לרחמים עצמיים? אני נשמעת מטורפת? כולם מסביבי חיים , מטפחים מתקדמים רוצים את הטוב ביותר ואני נובלת מכורה לאפל לסבל ולא בדיוק רואים את זה עליי אני מאותת לעולם בכל מיני דרכים כבר שנים ויש גבר בחיים שלי שאני פוגעת בעצמי דרכו ( כל פעם גבר אחר) , הפעם זה גבר שמאד אוהב ומכבד אותי וככל שהוא אוהב יותר אני סובלת יותר ושונאת אותו יותר ורוצה אותו פחות ואני עוד...

אני לא מרגישה קיימת, תלויה בחיצוני אפילו להסביר את זה לא יכולה במילים זה נתקע לי מרגישה מוקפת במצלמות שדרכם אני בוחנת את עצמי ושופטת את עצמי לחומרה כמובן מאד מאד לחומרה באכזריות ממש ( ברגעים אלה בכתיבת המילים האלה אם זה לא היה אנונימי הייתי מכניסה לעצמי כאפה דרככם) נכנסתי להריון מבחור שהייתי במערכת יחסים אתו שנה. שנה שאני בקשר שאני שם ולא שם, שאני רוצה ולא רוצה, כמו כל חיי, נמצאת ולא נמצאת, מונחת ולא יודעת למה, הולכת וחוזרת פשוט מונחת . אני בת 43 כמעט וגם ההחלטה אם להשאיר את ההריון הייתה ..עמומה וממקום לא מחובר ואימפולסיבי ולא..לא מעוד...

אולי זה לא המקום הנכון לשתף בו, אני לא מאובחנת עם הפרעה כלשהי , ( כביכול ) מכורה לסמים, נקייה שבע וחצי שנים ומכורה פעילה לכאב ופגיעה עצמית וזה לא מתבטא בצורה דרמטית כביכול דרך פציעות והורדת דם ולחתוך את עצמי זה כמעט בלתי נראה על פני השטח. אני מתפקדת, מגדלת ילדה, שהיא כבר נערה, עובדת, מתאמנת, יש לי צדדים בריאים באישיות , אבל בתוכי, וואו, ופה אני כמהה להזדהות וכותבת כאן ומקווה שאנשים יבינו על מה אני מדברת.. כרגע אני פוגעת בעצמי דרך קשר עם גבר ( לא פעם ראשונה שזה קורה לי) גבר טוב, שאוהב אותי וטוב אליי ומשהו בדפוסים שלו ובדפוסים שלי, עוד...

לא יכולה להכיל קרבה רגשית, שמישהו רוצה להתקרב אליי, מגלה כלפיי רגשות אני מיד מגיבה לזה בציניות גם אם אני לא אומרת את זה בגלוי אני חושבת את זה , גם כלפי חוץ אני חושבת ככה, כלפי אהבות של אחרים ( הם יפרדו בטוח, או נו, הם נפרדו זה היה ברור, אין באמת אהבה הכל בולשיט, בשביל מה בכלל לתת אמון מראש וכ'ו וכ'ו) . הייתי בקשר של כמה חודשים עם בחור שאהב אותי והרגשתי את הנכות הזאת שלי ברמה כזאת ש..וואו איך אני אסביר את זה, לא יכולה לשאת את המבטים שלו, את הרצון שלו לקרבה, את הנתינה שלו על כל ציוץ שלי, האהבה העצמית שלו איך הוא מחפש פתרונות לכל דבר עוד...

אני בקשר כמה חודשים והדפוס חוזר על עצמו..אני מתחילה לא לרצות..להתחמק..להתרחק..להתבלבל..לשדר מסרים כפולים להרחיק ולקרב, להרגיש אשמה להכנס לדיכאון להזניח את עצמי להתרחק מכל העולם בעיקר להכנס לדיכאון להרגיש רע , הפעם זה הגיע חזק ממש, איבדתי את עצמי לגמרי. חשוב לציין שהבחור לא פוגע בי בשום צורה, שהקשר הראשון שלי בחיים היה ארוך וקשה וטראומטי וכן ברור לי שאני סוחבת פגיעות וטונות של חוסר ביטחון אין לכם מושג עד כמה אפילו, כל מי שמעוניין בחברתי הוא אוטומטית או זאב שטן שרוצה לפגוע בי או אפס מטומטם או שילוב של השניים. ועוד מליון אמונות מקיטנותעוד...

פעם שלישית שאני בתוך קשר שאני לא רוצה להיות בו ולא יוצאת. לא הגיוני הא? לא נתפס. איך זה הגיוני? הרי בנאדם " נורמלי" נמצא איפה שהוא רוצה להיות ולא נמצא כשהוא לא רוצה. ואני שם, והראש כל היום כל רגע כל שניה לא מרפה . זה התחיל שונה, התחיל די טוב אבל מהר מאד זה הגיע, הספקות הפחדים הנחיתות השנאה העצמית הטראומות הכל התערבב ואני לא יודעת, זה חוסר רצון או שזה פחד או חוסר מסוגלות מה זה? ואז התופעות, שאני מכירה ככ טוב, מאבדת את החיות ( שגם ככה היא לא להיט) עצובה, כועסת על עצמי, מענישה את עצמי, מכריחה את עצמי להיות שם, כולל סקס ( למרות שבניגוד עוד...

אני מרגישה לא שייכת לשום מקום, גם לא לפה כי אני לא ממש אנורקסית , איזה קטע אפילו את התואר הפרעת אכילה אני מתקשה לשאת למרות שאני בתוכי יודעת כמה אני חולה. אני חיה בהשוואות כל חיי, בכל תחום, וגם בתחום הזה אני משווה את עצמי לאחרים וכמו בכל תחום גם בזה, אני פחות מוצלחת מאחרים ( במקרה הזה, פחות חולה או פחות " אנורקסית" מאחרים) לא זה משהו, לא יודעת אם לצחוק או לבכות.. בכל מקרה, הערב בחרתי במודע להשתמש באוכל כדי לא להרגיש. אני בתוך קשר חדש עם בחור ואני חווה כל מיני דברים מוזרים שהראש הדפוק שלי מספר לי. אני באובססיה, מנוהלת עליו, מחפשת את עוד...

בשבועיים האחרונים אני בקשר עם בחור, שזה משהו שלא קורה לי בדרך כלל, קשרים עם גברים זה דבר מורכב אצלי וחוויה רעה בדרך כלל , גם עכשיו אני מרגישה כבר את התסביכים ואת הרצון לברוח ואת הרגשי נחיתות רק שהפעם משום מה אני עדיין נשארת ( בינתיים) . העניין הוא , כמו בקשרים קודמים שאני מודעת לזה שהקשר , ההתעסקות בזה זה תחליף לאכילה, להיות אתו זה במקום לאכול והוא, בניגוד לגברים אחרים מתעסק בספורט ושומר תזונה אז בכלל נוח לי ואני כמעט לא אוכלת, גברים אחרים טחנו מזונות משמינים והיה לי קשה להציב גבולות ולשמור על המחלה שלי לעצמי ופה קל לי לא לאכול כי גם עוד...

היה לי מקרה לפני שבועיים שפרקתי את הלסת ( פיהקתי והפה נשאר פתוח לא יכולתי לסגור את הפה לילה שלם) והרופאים אמרו לי לעבור לאכילה רכה. מפה לשם המחלה שלי חגגה וירדתי איזה שלוש קילו בכמה ימים ועל פניו זה לגיטימי ורק אני ידעתי שאני תופסת טרמפ והנה מה שייחלתי לו כל כך הרבה זמן קרה ואני יורדת במשקל כי הרבה זמן לא הצלחתי בכוחות עצמי..הדיאטנית שלי, שהיא חכמה ממש, מסבירה לי כמה ערמומית האנורקסיה, כמה היא רוצה עוד ויותר לאכול לי את הנשמה ואין לי כוחות להתאמן, וראיתי שזה נהיה לא יפה אבל העונג בלהיות רזה פתאום, ולהרגיש שהבגד גדול עליי, אין עונג עוד...