אמרתי למטפלת שלי שאני פוחדת שאני לא יציבה.
כי יום אחד אני נשרפת בפנים ורוצה להפסיק להרגיש את הכאב הזה, וחושבת על מליון דרכים לעשות את זה,
ויום אחרי- יש משהו שמשמח ואז כאילו כלום. כאילו לא רציתי למות. טוב לא ממש כאילו כלום. הצל הזה של הכאב מלווה אותי כמעט תמיד.
אבל היא אמרה לי: שפשוט התחלתי להרגיש.
שאני לא מכירה רגשות עזים כאלה, אז אני נבהלת מהם, והם- סוף סוף קיבלו מקום, מתפרצים חזק.
וכן. חיזקנו את ה"חוזה" שלנו. שאם אני בסכנה, אני אמורה להגיד לה.
וזה שאני פעמיים בשבוע אצלה- הרבה יותר מחזיק.
וחוצמזה, החיים שלי עכשיו דווקא במסלול טוב. אפ