הפעם מה שהוביל אותי לשפל הייתה ההבנה החוזרת שאני כנראה לא אצא מהמצב הקיים…
היא חוזרת כי אני חושב על המצב הקיים כל יום-כל היום מה שאומר שכל יום-כל היום ההבנה הזאת מנפצת את הפנטזיה הנקראית ״לחיות ולא לשרוד״.
זה כנראה מתיש כי אני מותש.. זה כנראה מבאס כי אני מבואס..
הפתרון הוא כמובן למחוק את המחשבה מהראש ולהמשיך הלאה. הרי כמה אפשר להתבוסס ביאוש? כנראה לכן אני מופתע כל פעם מחדש.. שכחתי שרק לפני דקה הבנתי שהחיים הם בלתי אפשריים והנה כבר הספקתי לפנטז על חיים אחרים ועל אפשרויות אחרות ויפות יותר מהמצב הנוכחי, גם אם רק בקצת.
כנראה אני לא ש