ופתאום מתחילה לחשוב

את המילים רוצה לכתוב

יש שמחה ויש מכאוב

לפעמים זה רע לפעמים זה דווקא טוב

זה יושב שם במרכז הלב

איפה שהכי כואב

וזה מהדהד בלי הפסקה

מי איתך? מי נגדך?

האם אתה לבד עם עצמך?

לאן הלכו אותם האנשים

שליוו אותך לאורך השנים

ואמרו לך מילים טובות

ויצאתם יחד מאותם בורות

וחיבקתם וצחקתם ממלא בדיחות

ואפילו אכלתם יחד ארוחות?

החזקת בך תקווה

שיש להם כלפיך אהבה

ולפתע היא נעלמה

כלא הייתה

ואתה יושב עם עצמך 

ומרגיש שכולם נגדך

הם לא רוצים להיות איתך

הם רק לקחו ממך

את מי שאתה

ומה נותר? חוץ מעצמך?

אם אין אתה לך, מי לך?