כלומניקית

מישהו ער ?

האמת שלא כתבתי פה כבר כמה חודשים טובים אבל אני מרגישה שאני צריכה את זה עכשיו, 

פשוט יש לי תחושת מועקה נוראית כזו שאני לא יודעת להסביר ממה היא נובעת אבל אני מרגישה מזעזע. זו תחושה שמוכרת לי מהתקופה שהייתי בדיכאון ממש קשה אבל לא הרגשתי ככה כבר מעל לשנה

ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מרגישה אבודה ורק רוצה לפגוע בעצמי

הלילה יבוא והירח יפול עלינו מלמעלה
ואני אנדוד ממקום למקום 
שיכורה,
מחפשת,
את אותה הרגשה
שפעמה בי כשאהבנו
אנדוד ממקום למקום
מחפשת
את התשוקה
את האהבה
שפועמת
ותפעם, ותפעם
בתוכי 
ואני אבודה
לא מוצאת את עצמי
רגשות מתים
מבט ריק
ואני לעולם לא אחזור לכמו שהייתי פעם
כי פצעת אותי, עמוק
וזו צלקת שלא עוברת
ואני לא מחבקת אותה
לא מקבלת אותה באהבה
כי האמנתי אז שמה שיש בנינו לא יאבד אחרי זמן מה
וטעיתי
טעיתי בגדול 
ועכשיו, גם אחרי שחלפה שנה
אני תקועה שם
באותה הרגשה 
כי זה הרגיש כלכך אמיתי
וזה עדיין, מבחינתי
אבל כנראה שלא נועדנו להיות
אז זה שיר אהבה פשוט
על לב שתיקנת ואז שברת, על נפש

אני שונאת את כולם. אני לא מצליחה להבין למה לכולם כלכך אכפת ממני כשלי לא אכפת מעצמי, למה מנסים לעזור לי אם אני לא מעוניינת בעזרה הזו

אני לא רוצה להחלים, אני לא רוצה להרגיש טוב, אני לא רוצה את זה. אני רוצה שיעזבו אוצי בשקט ויתנו לי להמשיך להרוס את עצמי עד מוות

אני רוצה להתמסטל ולהשתכר ולצאת למסיבות ולהסתובב בלילה ברחובות בלי שזה יזיז לאף אחד

אני לעולם לא אבין היגיון של אנשים אחרים. 

אני לא חושבת שמישהו יכול להבין אותי, את הכאב שלי, את מסע ההרס העצמי הזה שאני נמצאת בתוכו כבר כלכך הרבה זמן, כולם רוצים שאני אחלים ומצפים ממני לטפל בעצמי אבל לא. אני לא רוצה. אני לא מוכנה לזה וכנראה שגם אף פעם לא אהיה מוכנה.
ההפרעות שלי הפכו למי שאני ואם אני אטפל בהן וארפא אותן אז מה יישאר ממני? מי אני אהיה? אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה כל עוד הצלקות שעל הידיים שלי לא יהיו הצלקות הכי גרועות שמישהו אי פעם ראה וכל עוד אני לא אגיע למשקל הכי נמוך שאני מסוגלת, שאנשים יסתכלו ויפחדו. שיגידו שאם אני אמשיך ככה אני אמות
אני מרגישה שאיבדתי את זה ל

but I don't care, i just wanna sleep 

אני במיון משלוש בצהריים, אין מקום בשום מחלקה, ובגלל שאני עוד לא 18 יש הרבה מקומות שאני לא יכולה להכנס אליהם

זה ממש מתסכל, בא לי הביתה

אסור לי אפילו ללכת לשירותים בלי שומר צמוד זה מעצבן

אין לי כוח אוף

קשה לי 

he was suppose to protect me...

קצת באיחור, אבל התחלנו שנה חדשה, וזה מציף בי כל כך הרבה דברים ורגשות, אם הייתי מספרת לעצמי של לפני שנה מה קרה בשנה הזאת- כנראה שהיא הייתה מתאבדת עוד לפני שהכל קרה

בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאני אעבור את מה שעברתי ואני עדיין עוברת בתקופה הזו

ואיכשהו, אני מודה על הכל

למדתי כל כך הרבה השנה, על עצמי ועל היקום, שיעורים שעברתי מתוך סבל טהור וכאב נפשי עצום אבל אלו דברים שהייתי חייבת ללמוד

ואני שמחה.

שזה הזוי לומר, כי אני בעצמי לא יודעת איך שרדתי ואיך אני חיה אבל אני באמת שמחה שהדברים האלה קרו

יש לי המון מה לכתוב, אבל אני אסיים בזה שאני מאחלת

i hate myself.

i hate that I care about everything, i hate that I love too deep, i hate that I'm trying so hard to keep you in my life even though you don't want me in yours. 

i hate the way I think, the way I look, i hate my existence, i hate being me. 

i don't wanna be me, i wish i could be someone else, someone who doesn't care too much, someone who doesn't know what it feels like when your heart breaks into a million pieces, someone who doesn't know what it feels like to live in fear of being abandoned by the only person you truly lo

לילה, המחשבות לא פוסקות, הרבה כאב.
לעשן זו הדרך היחידה להרגיע קצת את הלב
מוצאת לי פינה שקטה עם הגוינט שבידי, לוקחת שכטה, ופתאום.. פתאום הכל לא כל כך נורא, פתאום נעים והעולם נראה נפלא
צחוק מתוק ותחושה חמימה
רוח קרירה ואווירה נעימה
אני מחייכת ואוהבת את מה שסביבי
חתול רחוב חמוד ועוד כלב אבוד
הרחוב מתרוקן ונותרתי לבד 
ההשפעה של החומר חלפה והכל אותו דבר בדיעבד
על מי אני עובדת
זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב
זו בריחה לזמן קצר שאחריו הכאב חוזר להיות רוב.
ומחר אחזור על זה שנית, הכל יציף  ושוב במהירות את העצב אני אעיף