טריגר פ.ע//ה.א//אובדנות⚠️

כלומניקית · 2024-02-16T20:00:53+02:00

אני לא חושבת שמישהו יכול להבין אותי, את הכאב שלי, את מסע ההרס העצמי הזה שאני נמצאת בתוכו כבר כלכך הרבה זמן, כולם רוצים שאני אחלים ומצפים ממני לטפל בעצמי אבל לא. אני לא רוצה. אני לא מוכנה לזה וכנראה שגם אף פעם לא אהיה מוכנה.ההפרעות שלי הפכו למי שאני ואם אני אטפל בהן וארפא אותן אז מה יישאר ממני? מי אני אהיה? אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה כל עוד הצלקות שעל הידיים שלי לא יהיו הצלקות הכי גרועות שמישהו אי פעם ראה וכל עוד אני לא אגיע למשקל הכי נמוך שאני מסוגלת, שאנשים יסתכלו ויפחדו. שיגידו שאם אני אמשיך ככה אני אמותאני מרגישה שאיבדתי את זה לגמרי, ואני לא בוכה כשאני אומרת את זה, אני לא עצובה ולא כואב לי, כי איבדתי כל רגש של אכפתיות כלפי עצמי וכלפי הסביבה, ואני אפילו לא מרגישה רע לגבי זה. פעם הייתי מרגישה רע על זה שאני מגעילה לאנשים שסביבי ובסך הכל דואגים לי, והיום לא. לא אכפת לי מהרגשות שלהם, מהרצונות שלהם, הם לא מעניינים אותי. ואני פוגעת בהם בלי סוףאיבדתי את האנושיות שבי, ואולי זה גם קצת טוב כי ככה אני יכולה להרוס את עצמי עד מוות בלי שיהיה לי מצפון על מה שזה יגרום לאחרים להרגיש, זין על זה. זין על כולם, זה דבר רע לשים את הרגשות שלי במקום הראשון? תמיד התעלמתי מהרגשות שלי כי לאף אחד לא היה זין להקשיב לי ולשמוע אותי, נשארתי בחיים רק בשביל שלהם לא יכאב. פאק איט, לא רוצה, שיכאב להם כןסעמק, שיכאב להם כמו שכואב לי. לא מעניין אותיאני רק רוצה שהסבל יגמר. כלכך רוצה שזה יגמר כבר, אנשים קוראים לי פסיכית ודפוקה רק כי אני אוהבת שרע לי, ששונאים אותי, מעליבים אותי, מאחלים לי דברים רעים, כשלא מתייחסים אלייזה המקום הבטוח שלי, כי אז אני לא מאכזבת אף אחד ולא מאוכזבת מאנשים יותר, אבל כשאוהבים אותי? גיזס זה כלכך פאקינג מפחיד, כי אם אני אתן להם להתקרב הם ירצו ללכת, ויש בי צד שצמא לאהבה הזו ורוצה שלמישהו יהיה אכפת ושמישהו ידאג לי, אבל אני יותר מידיי. הרבה יותר מידיי, יש משהו מנחם בלהרגיש מיותרת, בלדעת שיחד עם הכאב שהרבה אנשים יחוו בלאבד אותי תהיה גם הקלה, כי אני נטל. למה אנשים נלחמים עליי? הרי אני ידעתי ממזמן מה יהיה הסוף, למה להם קשה לקבל את זה? אני אגואיסטית אני יודעת, אבל אם היה אכפת לי מזה שאני אגואיסטית אולי הייתי משנה, אבל לא אכפת לי, אני אוהבת להיות אגואיסטית, כי ככה אני מעיזה לרצות למות, ואולי האומץ הזה בסופו של דבר יביא אותי לשלווה שאני מחפשת.בעצם לא אני האגואיסטית פה, מי שאגןאיסט אלו האנשים שמצפים ממני להישאר למרות שהם יודעים שאני סובלת, אבל מה הפלא... הם לא יודעים כלום, הם בחיים לא ירגישו קמצוץ מהכאב שלי, ואני גם לא מאחלת להם לסבול ככה, אבל אני מאחלת להם להיות קצת יותר מתחשבים ולהבין שלא הכל סובב סביבם, ושהחיים שלי לא קשןרים לחיים שלהם, ושהרצונות שלהם לא תמיד יכולים להתגשם. כי אני זו שמחליטה, ואם הם מחליטים שזה יכאב להם אז בעיה שלהם וזה באמת לא מעניין אותימוות זו התקווה היחידה שיש לי לעצמי, כלומר - אני יודעת שאולי יכול להיות טוב, לא יודעת, אני לא יכולה לשלול רק כי לא מצאתי את הדרך לשם עדיין, אני פשוט לא חזקה מספיק בשביל לנסות להגיע לנקודה שבה אני אומרת יואו, אולי יש מפה נתיב יציאה, אני לא יכולה לעשות את זה. ואני גם לא רוצה, זה בדיוק מה שאני מדברת עליו, אני לא רוצה להחלים, אני רוצה להרוס את עצמי כל כך עד שכל האנשים בעולם יבינו שאני מקרה אבוד ושאי אפשר לעזור לי, אני רוצה שיוותרו עליי, זה כלכך הרבה יותר קל ככה, אבל אנשים בחיים לא יבינו את ההגיון מאחורי זה, וחבל. חבל שזה הגיוני רק בשבילי כי אנשים כלכך עיוורים וכלכך רוצים להיות אלו שיגרמו לי לראות ולהאמין שיכול להיות טוב ושאני יכולה להשתנות שהם מסרבים להסתכל למציאות בעיניים, לא מוכנים להגיד שאני באמת לא שווה את זה ושבאמת צריך לוותר עליי, כי אז לאילו מין אנשים זה הופך אותם? לא אכפתיים.. בלי לב.. בלהבלהבלהבלהבלה, בולשיט!! פחדנים, כולם פשוט כלכך מפחדים מהאמת שזה מטריף אותי, זה לא יוציא אותם אנשים רעים למה הם לא מוכנים לקבל את זה??? מנסים להיות הגיבורים שיצילו אותי מעצמי ואז אני אודה להם? זה לא יקרה, הם בטוחים שהם יודעים טוב ממני מה יהיה העתיד שלי, איך אני יכולה לחיות את החיים שלי עם פחות סבל, וכו. פאקינג בולשיט, הם חושבים שאני מדברת רק מתוך הכאב, שאני לא רוצה להאמין שיכול להיות טוב, כי רע לי וזה נוח ככה, אבל מה אם אני פשוט יודעת שאני מקרה אבוד? מה אם באמת באמת אין איך לעזור לי? מה אז? מישהו יהיה מספיק אמיץ בשביל להודות בזה? אני מניחה שלא. אז אין טעם בכלל להוכיח להם, סתם יקראו לי משוגעת אם אני אדבר באמת, אגיד את המחשבות שלי, את מה שאני מרגישה, כי אולי אני באמת משוגעת? ואולי אף אחד אף פעם לא הרגיש כמוני ולכן אף אחד לא יידע איך להתמודד עם מה שבאמת מפריע? לא אולי.. בטוח.. זה אפילו לא משהו שאפשר להסביר, כי לאנשים שהם לא אני אין את היכולת להכיל או להבין בכלל את הסבל הזה ואת כל הבלאגן שיש לי בתוך הגוף ובתוך הראש, ואין לי כוח להמשיך לכתוב כי אני מתחרפנת, אף אחד לא יבין אותי. אף פעם.