חמש בבוקר, מתקשרת לער"ן וברקע הממתינה השיר Jingle Bells (למרות שעכשיו אוגוסט ולמה דווקא שיר של כריסמס?), בדיוק כשכבר חשבתי שלא יענו לי ענתה לי מתנדבת נחמדה, אמרתי לה על השיר הזה בממתינה שלא הבנתי למה שמו אותו והתחלנו לצחוק. לא יודעת למה, אבל פשוט צחקנו. 35 דקות שדיברנו גם על דברים קצת יותר כבדים אבל לא הפסקנו לצחוק בין לבין. זה היה לי מוזר, לא זוכרת מתי צחקתי פעם אחרונה, ועוד בטח בחמש בבוקר. ואחרי תקופה ארוכה, סוף סוף ישנתי עם חיוך. לפעמים גם שיחה אחת יכולה לתת תחושה טובה ולרומם את הנפש. מוקירה את הרגעים הקטנים האלה שיכולים לאחד להירא