חדר חשוך ב12 בצהריים. קבור במיטה. מדמיין שזהו קבר של עפר, שם אולי הדיכאון יעזוב.. מטופל בשיחות וכדורים, מחכה שהמינון ישפיע ובנתיים קובר את הראש בכרית. אין תקווה כשיש דיכאון, רק יאוש, עמוק ובלתי נסבל. מתפקד במינימום, מנסה לא להכביד על הסביבה. הכל סהכ בסדר אני אומר, בצדק. אבל בפנים הכל אכול חומצה, הרוס ומרוטש. אדמה חרוכה שהשאיר הדיכאון. מחכה כבר לניצן הירוק שיציץ, שיגדל לעץ בריא שעליו אוכל לטפס, לראות את השמיים התכולים, להרגיש את הרוח ולהיזכר שפעם היה דיכאון והוא היה עקשן ככ.