ע Edit מוצף משום מה, זה חוזר אליי כול פעם מחדש, הצורך או הרצון לסיים עם כול מה שקורה כאן. באזור כיתה ג' אובחנתי במכון לא כול כך ברור עם דיכאון קליני, לא כול כך זוכר מה היה שם אבל זה מה שההורים מספרים. בגילאים מאוחרים יותר, כבר התחלתי להרגיש ולשים לב שמשהו אצלי שונה, הייתי מסתובב בעייפות קבועה, וכול דבר הרגיש כמו קרב, אני בן 24, מבחוץ, אני נראה כמו אחד האנשים היותר מוצלחים על הפלנטה, ומבפנים, מגיל מאוד קטן ידעתי שלא אצליח לעבור את גיל 30, זה מצטבר ואני מידי יום מתחיל להבין למה, יש ימים שאחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי, זה רק הכאב על ההורים שיכאבועוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 14 תגובות מוצף <p>משום מה, זה חוזר אליי כול פעם מחדש, הצורך או הרצון לסיים עם כול מה שקורה כאן. באזור כיתה ג' אובחנתי במכון לא כול כך ברור עם דיכאון קליני, לא כול כך זוכר מה היה שם אבל זה מה שההורים מספרים. בגילאים מאוחרים יותר, כבר התחלתי להרגיש ולשים לב שמשהו אצלי שונה, הייתי מסתובב בעייפות קבועה, וכול דבר הרגיש כמו קרב, אני בן 24, מבחוץ, אני נראה כמו אחד האנשים היותר מוצלחים על הפלנטה, ומבפנים, מגיל מאוד קטן ידעתי שלא אצליח לעבור את גיל 30, זה מצטבר ואני מידי יום מתחיל להבין למה, יש ימים שאחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי, זה רק הכאב על ההורים שיכאבו את האובדן, הייתי אצל קבנים, פסיכולוגים, מטפלים, ואני בדכ בן אדם פתוח לשיח ומחשבה, אבל היום, התקווה שההרגשה הזאת תיעלם נעלמת גם היא, מיום ליום אני מרגיש יותר ויותר "בזבוז חמצן" לעולם הזה, שזה כינוי שהדבקתי לעצמי איפשהוא בגיל 13. אם יש למישהו עצות או מישהו מרגיש שהוא עבר משהו דומה והתגבר על זזה, אני אשמח לשמוע עצה טובה. </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה