עידו

שלום לכולם, אני כבר לא בטוח למי לפנות, כבר הייתי בכמה טיפולים ואני לא מבין מה הבעיה אצלי, אני לא מצליח לקבל את החיים לא משנה כמה הם טובים אליי, אני עובד בעבודה שאני אוהב, קצת קשוחה כי היא במשמרות, תוך כדי סטודנט להנדסת חשמל, שומר על כושר, קורא המון ספרים גם מד"ב כי זה נחמד וגם עיוניים כלמידה, אני באמת מנסה לעשות כול כך הרבה דברים כדי לחיות בצורה מלאה ומספקת, ואני פשוט מגלה לאט לאט שזה בור בלי תחתית או קצה, אני תמיד רוצה יותר, בטוח שאני מסוגל ליותר, מרגיש שמשהו חסר לי ושכול המאמץ שלי לשמור על החיים בכיוון אופטימי רק גורם לי להרגיש שאין

שלום לכולם, אני כבר לא בטוח למי לפנות, כבר הייתי בכמה טיפולים ואני לא מבין מה הבעיה אצלי, אני לא מצליח לקבל את החיים לא משנה כמה הם טובים אליי, אני עובד בעבודה שאני אוהב, קצת קשוחה כי היא במשמרות, תוך כדי סטודנט להנדסת חשמל, שומר על כושר, קורא המון ספרים גם מד"ב כי זה נחמד וגם עיוניים כלמידה, אני באמת מנסה לעשות כול כך הרבה דברים כדי לחיות בצורה מלאה ומספקת, ואני פשוט מגלה לאט לאט שזה בור בלי תחתית או קצה, אני תמיד רוצה יותר, בטוח שאני מסוגל ליותר, מרגיש שמשהו חסר לי ושכול המאמץ שלי לשמור על החיים בכיוון אופטימי רק גורם לי להרגיש שאין

מבחוץ, הישגים מרשימים, סטודנט לתואר נחשק, עובד במקביל, שומר על הכושר שלי ומצליח פה ושם להתעסק גם ברוח, מבפנים, השאלה הנצחית האם הבחירות שלי נכונות, האם המאמץ האינסופי שלי להרגיש מוצלח בפנים עצמי מתישהו יעצור, אומרים שהאדם שיגיע רחוק הוא זה שאוהב ללכת, אבל כבר שנים שאני מרגיש בספרינט שלא נגמר, איך עוצרים לנשום כשאתה מפחד מהעתיד. איך מתרכזים בעצמך בבהתפתחות האישית שלך כשאתה כול כך רעב לקשרים רגשיים ואנשים שמרגישים כמוך, ונדחה פעם אחרי פעם לא משנה המין או הכוונה, מרגיש כאילו אין שום ברירה אחרת חוץ מלחשל את הלבדות שלי שכבר יצאה מגבולות הט

​​​​​​​שלום לכולם, אחרי 15 מפגשים עם פסיכולוגית קלינית, קיבלתי ממנה אבחנה של דיכאון עם המלצה לתרופות. דסטציה היא קראה לזה? דיתמיה? לא זוכר. 

אני מאוד נגד תרופות באופן כללי, בקושי נוגע באקמול ועד היום כול פעם שהייתי חולה זה היה 3 ליטר מים ולצאת לרוץ כדי להעלות את טמפרטורות הגוף ולעזור לו להילחם במחלה, אני בן 25 והשיטה עובדת מצוין. אבל אני לא מכיר שיטות דומות ליציאה מדיכאון מאובחן.

אם יש פה מישהו, שהצליח או לפחות מרגיש שהוא מצליח להתקדם לכיוון חיובי בחיים לא בעזרת תרופות, אני אשמח לרעיונות, בינתיים אני עושה את המקסימום ומנסה להיות האדם הכ

שלום לכולם, אחרי 15 מפגשים עם פסיכולוגית קלינית, קיבלתי ממנה אבחנה של דיכאון עם המלצה לתרופות. דסטציה היא קראה לזה? דיתמיה? לא זוכר. 

אני מאוד נגד תרופות באופן כללי, בקושי נוגע באקמול ועד היום כול פעם שהייתי חולה זה היה 3 ליטר מים ולצאת לרוץ כדי להעלות את טמפרטורות הגוף ולעזור לו להילחם במחלה, אני בן 25 והשיטה עובדת מצוין. אבל אני לא מכיר שיטות דומות ליציאה מדיכאון מאובחן.

אם יש פה מישהו, שהצליח או לפחות מרגיש שהוא מצליח להתקדם לכיוון חיובי בחיים לא בעזרת תרופות, אני אשמח לרעיונות, בינתיים אני עושה את המקסימום ומנסה להיות האדם הכי טוב ש

שלום לכולם, לאחרונה אחרי מפגשים מתמשכים עם פסיכולוגית קלינית הגענו לאבחנה של דיכאון מתמשך, דיסטציה היא קראה לזה אני חושב, והיא ממליצה על פסיכיאטר ונטילת תרופות בהמשך לטיפול, אני מאוד חושש מלהתחיל תהליך תרופתי כי אני מכיר המון צדדים פחות טובים בנושא כמו חברים שתקופות רק הזיקו למצבם ובנוסף שהמצב הכלכלי שלי לא בהכרח מאפשר את זה, אשמח לשמוע מאנשים שאולי ההשפעה של תרופות עשתה להן טוב אציין שאם במידה ואצטרך לקחת משהו זה במינונים ממש נמוכים ומצבי לא חמור או יוצא דופן 

משום מה, זה חוזר אליי כול פעם מחדש, הצורך או הרצון לסיים עם כול מה שקורה כאן. באזור כיתה ג' אובחנתי במכון לא כול כך ברור עם דיכאון קליני, לא כול כך זוכר מה היה שם אבל זה מה שההורים מספרים. בגילאים מאוחרים יותר, כבר התחלתי להרגיש ולשים לב שמשהו אצלי שונה, הייתי מסתובב בעייפות קבועה, וכול דבר הרגיש כמו קרב, אני בן 24, מבחוץ, אני נראה כמו אחד האנשים היותר מוצלחים על הפלנטה, ומבפנים, מגיל מאוד קטן ידעתי שלא אצליח לעבור את גיל 30, זה מצטבר ואני מידי יום מתחיל להבין למה, יש ימים שאחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי, זה רק הכאב על ההורים שיכאבו

משום מה, זה חוזר אליי כול פעם מחדש, הצורך או הרצון לסיים עם כול מה שקורה כאן. באזור כיתה ג' אובחנתי במכון לא כול כך ברור עם דיכאון קליני, לא כול כך זוכר מה היה שם אבל זה מה שההורים מספרים. בגילאים מאוחרים יותר, כבר התחלתי להרגיש ולשים לב שמשהו אצלי שונה, הייתי מסתובב בעייפות קבועה, וכול דבר הרגיש כמו קרב, אני בן 24, מבחוץ, אני נראה כמו אחד האנשים היותר מוצלחים על הפלנטה, ומבפנים, מגיל מאוד קטן ידעתי שלא אצליח לעבור את גיל 30, זה מצטבר ואני מידי יום מתחיל להבין למה, יש ימים שאחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי, זה רק הכאב על ההורים שיכאבו