מאיה 1

אני חושבת שלראשונה מזה כמעט שנתיים שאני מאובחנת עם אנורקסיה, אני מאמינה. אני מאמינה לאבחנה ומעבר לזה אני ממש מרגישה את זה. אני ממש מרגישה חולה. אשכרה נדפקתי! השיט הזה משתלט על הכל, הופך אותי להיות אדם שאני באמת מתעבת. אני הורסת הכל, אני כבר לא חברתית, אני רק רוצה שקט כל הזמן. אבל הבנתי שהראש והבלאגן הם אצלי בראש וכמה שאני מנסה לחפש שקט ולהיות לבד, הרעש רק מתגבר כי עכשיו יש לו סולו, בלי קולות רקע בצורת סביבה ואנשים, זה הכי גרוע, הכי. וכשאני מנסה להשתיק את הרעש בראש ומעסיקה את עצמי באלף דברים אחרים, ממלאת את כל הלוז וצמה או לרוב מצמצמעוד...

אני לבד. אני מרגישה לבד, אני אולי לא לבד פיזית, אבל אני בהחלט בודדה בלב. זה ממש קשה לי. אם אין לי את היכולת לצמצם, אין לי כלום. אני מיואשת וממש ממש קשה לי שאני כבר לא יודעת מה לעשות

וואו לא הייתי פה מלא מלא זמן, פעם כתבתי פה לא מעט :/ כבר כמעט שנתיים מאז שאיבחנו לי הפרעת אכילה- אנורקסיה, בשנתיים האלה עברתי גיהנום פחות או יותר... טיפול פרטי של דיאטנית ופסיכולוגית, אשפוז קצרצר שהיה נוראי ועפי משם אחרי פחות משלושה ימים,לא עמדתי בזה אבל רק אז באמת הבנתי כמה אני באמת חולה. חזרתי לטיפול פרטי, לפני כמה חודשים הפסקתי עם הדיאטנית וכרגע ממשיכה רק עם הפסיכולוגית. אז על פניו, סוג של הבראתי אבל לא באמת. עליתי במשקל וכרגע הוא תקין, המשקל תקין אבל חוץ ממנו שום דבר לא תקין בחיים שלי. הכי מעצבן שהמראה נורא מטעה. היום פיזית לעועוד...

הסתבכתי ממש, הסתבכתי עם ההפרעה הזו ואני לא מצליחה לצאת ממנה. אני רוצה לצאת ממנה, רוב הזמן לפחות, או שאולי כל הזמן אבל לפעמים היא גורמת לי לחשוב שאולי אני לא רוצה, שאני לא יכולה בלעדיה, שאני לא שווה בלעדיה. אני מאמינה לה כי אני כבר לא זוכרת חיים בלעדיה. אני לא זוכרת חיים בלי חוקים, בלי קיצוצים, בלי ספורט מתיש, בלי המחשבות הבלתי פוסקות על קלוריות, בלי משקל. אני מנסה, באמת שאני מנסה כבר מלא זמן להבריא, אבל אני לא מצליחה. כזו כישלון. מנסה, מתאמצת, באמת באמת משתדלת ועדיין נכשלת. אני לא יודעת איך לנסות יותר, אני באמת מרגישה שזה חזק ממני, שאעוד...

עדיין קשה לי עם התפריט, מאוד. זה לא הולך ומשתפר, בכלל. אני ביעד כבר איזה חודש, שזה הכי הרבה שאי פעם הייתי. אני שמנה, ממש ענקית וזה שובר אותי. העיוות הזה שכולם מדברים עליו לא משתפר, הלוואי שהייתי יכולה לראות את עצמי בצורה אחרת, הלוואי והייתי מצליחה להאמין לאנשים שאומרים שאני נראית הרבה יותר טוב, כי אני לא נראית לעצמי יותר טוב ואני בטח שלא מרגישה יותר טוב. הדיאטנית אומרת לקחת את זה כל יום ביומו, כל יום מחדש להיצמד לתפריט לא משנה מה, לא לתת מקום להפרעה להכנס ולהרים את ראשה, לא לצמצם כלום, גם אם זה ממש ממש מפתה לפעמים. אפילו בקטנות: במקוםעוד...

אני שונאת את עצמי, אבל ממש שונאת את עצמי, שונאת הגוף הזה שאני כלואה בו, שהחליט על דעת עצמו בלי שום שינוי דרמטי בכמות הקלוריות באכילה שלי, לעלות כמעט שלוש קילו מהיעד!!! דווקא כשהתחלתי קצת לשחרר, דווקא שהטיפול החדש אחרי האשפוז היה נראה לי נכון, אפילו לדיאטנית התחברתי. אין, זה פשוט ככה, יש אנשים שיכולים לאכול נורמלי ולא להשמין ויש אנשים שלא, כמוני. מה שלוש קילו מהיעד, איך זה יכול להיות?!? למה לעזאזל אני ממשיכה להשמין. איך נתתי לזה לקרות? אני כל כך טיפשה. כל כך חלשת אופי. מה חשבתי לעצמי? באיזה עולם הסכמתי לנסות מאכלים חדשים שלא העזתי לאכעוד...

אני מדרדרת, אני יודעת את זה, אבל אני לא מצליחה לעצור...
עבר כבר כמעט חודש מאז שיצאתי מהאשפוז. בהתחלה הלך טוב, המוטיבציה שלי הייתה בשמיים, האמנתי בעצמי שאני יכולה לעשות את זה, שאני יכולה לשמור על המשקל ולחזור לחיים שלי, באמת חשבתי שסופסוף אולי אחזור להצליח במשהו בחיים האלה. אבל פשוט הכל מחזיר אותי לפעם.. הימים הארוכים: מהלימודים- לעבודה- לספרייה- לימודים עם חברים- שוב עבודה.. הלו"ז הצפוף הזה הזכיר לי כמה קל זה לקצץ, כמה זה כיף כשהימים שלך ממש מלאים, ואפשר לדלג על אוכל רוב היום ואז להרגיש קצת יותר קלה, קצת פחות גדולה ומגושמת, ממש להרגיש עוד...

עוד קילו אחד ואהיה ביעד. לדבריהם, אני במרחק של קילו אחד מגן עדן. מחיים מאושרים ובריאים. מחיים עם מחזור סדיר ותקין, שיער בריא שלא נושר בקצב מסחרר. מבחינתם, ברגע שאגיע ליעד הכל אמור להיות מדהים. כאילו אם אגיע למשקל הזה הכל יהיה מעולה. זה קצת כמו שההפרעה מספרת כל פעם שקבעתי משקל יעד נמוך יותר, שאם רק אגיע אליו ארגיש טוב. אם רק ארד עוד קצת כבר אהיה רזה. ואם אהיה רזה, אבל ממש רזה, אז גם אהיה מאושרת. אז מה ההבדל? זה בדיוק ככה, אבל הפוך. הבטיחו לי שאם רק אתמסר, אם רק אסכים לאבד קצת מהשליטה ולסמוך על זרים מוחלטים (הצוות באשפוז), אסמוך על זה שעוד...

אז אני באשפוז כבר כמעט חודש וקשה שם בטירוף, באמת. לא דמיינתי את זה כל כך נוקשה. אני מרגישה שם כאילו אני בסרט, שזה לא באמת החיים שלי. אני פשוט בשוק נראה לי. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה, זה מה שעושים פה בעיקר, אוכלים. הבטן שלי נפוחה בטירוף ואני עולה במשקל בקצב מפגר, 5 קילו בחודש, זה לא הגיוני. הארוחות ענקיות והאוכל דוחה, אוכלים כל שלוש שעות בערך, אמרו לי שהגוף יתרגל אבל הוא ממש לא, הוא סובל וכך גם אני. אני לא מתחברת לאף אחת, לא לצוות ולא לבנות, אני מרגישה כל כך לא שייכת לפה שאני אפילו לא מנסה להפתח. ועכשיו אני בבית, יצאתי לחג, כולם אועוד...

איך יודעים מתי טיפול מרפאתי לא יעיל יותר? כאילו מתי ואיך מחליטים להמליץ על אשפוז?
אני מטופלת כבר כמה חודשים בטיפול מרפאתי, יש לי דיאטנית ופסיכולוגית אחת לשבוע, בהתחלה היה איזה שיפור במצב, כאילו עליתי קצת במשקל, אבל בחודש-חודשיים האחרונים אני יורדת או נשארת אותו דבר. אני לא בתת משקל על פי מדדי BMI, אני בגבול התחתון אבל לא מצליחה לעלות ממנו. אני מרגישה שהמטפלות שלי התייאשו, הן העלו את עניין האשפוז כבר פעמיים, בגדול אני די אנטי, פוחדת מזה פחד מוות, אבל מעבר לפחד, נראה לי שלהמליץ על אשפוז במצבי זה קצת הגזמה, אני לא בסכנת חיים, המדדים שלי פעוד...

אני לא יכולה לאכול את התפריט כי אני מ פ ח ד ת, אני מבועתת, אני אוכלת בזהירות כזה, בחרדת קודש, כל ביס= עלייה במשקל= הדבר הכי מפחיד בעולם כולו. זה כמו לבקש מאדםלקפוץ לתוך אש, מנוגד לכל אינסטינקט הישרדותי חייתי שקיים עבורי.
אני לא יכולה להפסיק לגמרי, במכה אחת את כל הפעילות הגופנית, כי זה חלק בלתי נפרד ממני, כי זה בערך הדבר היחיד שגורם לי לתחושת מסוגלות מסויימת, ש"מכפר" על כל האוכל הזה שאני מכניסה לגוף, שגורם לי להרגיש קצת נורמלית, של50 דק ביום המחשבות הבלתי פוסקות על כמה אני כשלון, כמה אני אומללה וחלשה, כמה אני נכנעת, נעלמות, או לפחות הוועוד...

אני מבינה שאני בבעיה קשה, אני מבינה שההפרעה משבשת לי את החיים. אני מבינה שזה לא טבעי או נורמלי בשום צורה לחשוב כל הזמן על משקל וקלוריות, להתכחש לגמרי לתחושת הרעב, לא לאכול גם כשאני כבר רעבה, או לחילופין לאכול ממש מעט, כי אין יותר מפחיד מהפחד מהאוכל, מהפחד הזה שאומר "את תתחרטי על זה אחר כך, את תעלי במשקל ותשנאי את עצמך עוד יותר". אני מבינה שאני מתרחקת מכולם, עצבנית, קצרה, חלשה, אפילו קצת אדישה, כי הראש שלי כל הזמן בזה וכי הגוף שלי רעב, ואין מה לעשות כשרעבים עצבניים יותר. אני באמת מבינה את כל זה בצער רב, אני גם מבינה שזה לא הולך לעבור מעוד...