אף אחד לא רואה1

מישהו מכיר פסיכיאטר\ית מומחית בפוסט טראומה שעובדת עם מכבי?
חשובה לי מאוד ההכרה הזאת.
והאם יש טיפול תרופתי שעוזר במיוחד עם תסמיני של דיכאון חרדה וכו' בעקבות פוסט טראומה? או שזה הדברים הרגילים?

יש לי צורך לדבר, כל כך הרבה עובר עלי
והטיפול הפסיכולוגי במקום לעזור ממלא את התהומות שלי בכל כך הרבה כאב. פוצע אותי.
כזאת אני, פצועה, תמיד ידעתי את זה.
נפשית- בוודאות, גופנית- אני גורמת לזה. פגיעה עצמית, אנורקסיה ארורה שמצילה אותי מהבדידות. אני אוהבת אותה, ככל שהיא רעה אלי ככה אני יותר זקוקה לה. מי ישים לב לכאב אם היא לא תהיה לצידי? 

מישהו פה? מישהו יכול לעזור לי?
אני רוצה להרפות ידיים, לתת לעצמי לחלות בשקט עד המוות. בלי אוכל ועם הרבה אלכוהול וכדורים, להטביע את הכול וללכת עד הסוף. אני לא רוצה לחיות, ודירה חדשה, פסיכומטרי או טיפועוד...

אני אבודה. כל המטפלים נטשו. אני אפילו לא יודעת אם לכתוב בפורום הזה או בפורום דכאון. אני תקועה בין שתי המחלות הארורות האלו. החיים קלי הפכו לסיוט, אני לבד בלי עתיד. לא רוצים לקבל אותי חזרה להפרעות אכילה בתהש כי אמרתי משהו אובדני, אז אני בבית עם עצמי. נאבקת כל דקה. רוצה ככ להגיע לבית השיקומי בהוד השרון, אבל לא יכולה לעלות לבד במשקל, צריכה עזרה. אני ככ פגועה מהמטפלים, בטחתי בהם והם בחרו לנטוש את הספינה הטובעת. מה יהיה איתי? אני במצוקה גדולה.

אז אחרי השיחה בשלוותה ביום ראשון הוחלט שלמחרת אני מתאשפזת כלומר אתמול, אחרת היו מוציאים לי הוראת אשפוז לשלוותה. אני מאוד אמביוולנטית ולא שלמה עם השהות שלי כאן אני מרגישה ענקית יחסית לשאר הבנות. קשה לי עם האוכל עד שאפילו רציתי להיות עם זונדה ובסוף
שיכנעו אותי שלא כדאי לי. אני מרגישה מושפלת להיות כאן. בכלל לא חולה. כאילו אם אני לא אהיה עם זונדה אני לא ממצה את
המחלה וזה אומר שאחזור לכאן שוב ושוב עד שאמצה. בנוסף כאן אני צריכה ״להתחלק״ בפסיכולוגית שלי עם עוד בנות וזה קשה לי נורא, כמעט פוצע.

אז אחרי השיחה בשלוותה ביום ראשון הוחלט שלמחרת אני מתאשפזת כלומר אתמול, אחרת היו מוציאים לי הוראת אשפוז לשלוותה. אני מאוד אמביוולנטית ולא שלמה עם השהות שלי כאן אני מרגישה ענקית יחסית לשאר הבנות. קשה לי עם האוכל עד שאפילו רציתי להיות עם זונדה ובסוף
שיכנעו אותי שלא כדאי לי. אני מרגישה מושפלת להיות כאן. בכלל לא חולה. כאילו אם אני לא אהיה עם זונדה אני לא ממצה את
המחלה וזה אומר שאחזור לכאן שוב ושוב עד שאמצה. בנוסף כאן אני צריכה ״להתחלק״ בפסיכולוגית שלי עם עוד בנות וזה קשה לי נורא, כמעט פוצע. והדיכאון שאיתו אני מתמודדת גורם לי להיות ולהראועוד...

זה רק מביא רגשות אשם ושנאה עצמית!!!!!! אני כזאת חלשה!!!

במחשבות, ברגשות, במציאות.....

אני מיואשת. אמורה ללכת למסגרת
שיקומית לא של הפרעות אכילה. המשקל שלי נמוך אבל לא מספיק לדעתי. היום אחרי חצי שנה הלכתי לדיאטנית שלי בתהש וקיבלתי תפריט. אני שונאת תפריטים ושונאת את עצמי. אני לא רזה מספיק איך אני אוכל לפי תפריט? וזה עוד רק תפריט התחלתי. אולי כדאי למנוע את האכזבה עם כל תהליך השיקום שבטח לא יצלח, ופשוט להתאשפז בהפרעות אכילה ולקבל עזרה שוב. אולי ללכת לבית השיקומי בהוד השרון ולהתחיל כבר לחיות בגיל 23. כמו תינוק שנולד, זה יכול להיות מרגש אם אצליח. אז מה אני אמורה לעשות?!?!!!?!!

הלוואי שהייתי אמיצה יותר.

אני אוכלת ממש מעט, המשקל יורד, אני מרגישה שאין לי דרך לעצור. הצילו
אני לא אשרוד בחוץ.

מצוקה.

פתחתי משתמש חדש רק הוספתי 1 לכינוי,כי שכחתי את הסיסמא של המשתמש הקודם.

רציתי לשתף שקשה לי מאוד, אני עדיין מאושפזת בשלוותה, כבר חצי שנה. התכנון הוא לחזור לפסיכולוגית שטיפלה בי לפני האשפוז וללכת למסגרת שיקומית. שזה דבר בפני עצמו שקשה לי ויעמיד אותי במשבר כי נקשרתי מאוד גם למטפלת מהאשפוז ואני לא יכולה ולא רוצה להתמודד עם פרידות. והיום דיברתי עם הפסיכולוגית מבחוץ ושיתפתי אותה שלא בטוח שארצה ללכת למסגרת השיקומית שהציעו לי (כי החדר שם מזעזע ולא יודעים כרגע מתי יתפנה חדר אחר), והיא אמרה שאם לא אהיה במסגרת לא אוכל לחזור לטיפול אצלה כי טיפו

עוד...