מפוצלת

אז ככה, לאחרונה עזבתי את הדיאטנית אחרי שהיא פגעה בי מאוד מאוד, התייחסה אליי בצורה מאוד מזלזלת וכרגיל רק בגלל שאני כבר לא בתת משקל הטיפול שלי שווה פחות ולא צריך לדאוג לי למרות שהנפש שלי מאוד רגישה ועברתי משבר מאוד קשה לאחרונה ובכל זאת היא בחרה להתעלם ממני ולהתייחס אליי בצורה מאוד פוגענית, אחרי שהטיפול הסתיים כלומר החלטתי שלא להגיע לפגישה היא שלחה לי הודעה מאוד פוגעת ולא אכפתית, היה אכפת לה רק מהתשלום שמגיע לה עבור הפגישות ולא היה לה אכפת ממני בכלל וכאילו ברור שזאת העבודה שלה אבל היא עובדת בתור מטפלת ואם לא אכפת לה מהמטופלים שלה אז עדיףעוד...

אחרי כמה זמן של שימוש במשלשלים כאילו כמה זמן אחרי ההפסקה הגוף מתחיל לחזור לעצמו? כאילו אחרי כמה זמן הם יוצאים לגמרי מהשפעה? ומה קורה למטבוליזם מהשימוש בהם?

ממש קשה לי לאור העובדה שהפסח הזה מתקרב, זה החג הכי קשה לי בשנה מהרבה סיבות ואני כל כך מפחדת שזה יוביל לנפילה ולמשבר הכי גדול שלי, זה הפסח הראשון שאני באמת בהחלמה בשנים האחרונות לא ממש אכלתי בפסח והשנה זה אחרת כי אני מנסה לעשות שינוי אבל זה כלכך קשה לי נפשית החג הזה ולאור העובדה שעדיין לא מצאתי טיפול אז אני די לבד עם הכל ואני מפחדת שזה יוביל לשבירה שלי זה הדבר הכי מפחיד בעולם, ההורים די חושבים שהכל בסדר איתי כי אני אוכלת לפי התפריט והם לא באמת יודעים מה עובר עליי אבל ההתקפי חרדה שלי מתחזקים כל כך ואני כל היום במחשבות על איך אני אעבור אעוד...

אומנם לא ממש התחברתי לכל רעיון הפורום הזה מרגיש לי ממש שנות ה80 אבל כיוון שלא מצאתי שום מידע באינטרנט יש לי כמה שאלות למי שמטופלת/טופלה/ מטפלת במרפאת פרומקין בנתניה... אז ככה: איך עובד הטיפול שם? מי המטפלים? כמה פעמים בשבוע בערך מגיעים לשם? צריכה לשלב את זה עם השגרה? והכי חשוב איך עובד עניין הבירוקרטיה של הרפורמה החדשה? צריך טופס 17? שמישהו יסביר לי למה ההמתנה למרפאות היא חצי שנה?!

אחד הימים הקשים ביותר בהחלמה שלי, אני יכולה להגיד בלב שלם שאולי לא בחרתי את ההפרעה אבל כן בחרתי את ההחלמה ואף אחד לא כפה אותה עליי אבל בחיים לא חשבתי שזה הולך להיות כל כך קשה שאצטרך לעבור דרך כזאת ארוכה ועדיין האור בקצה המנהרה אפילו לא נראה באופק, הקשיים רק הולכים ומתחזקים המחשבות רק הולכות ומתעצמות, היום לא הצלחתי להתרכז בכלל בלימודים, ומי מביניכן שמכירה יש לי הפרעה נוספת להפרעת אכילה והיא דיסוציאציה או במילה אחרת ניתוקים, הפרעה שיותר קשה מהפרעת האכילה שלי, לא יכולה לבחור מתי הם יופיעו ולא יכולה לבחור מתי הם יעלמו, באים ברגעים שהכי לעוד...

מה עושים כשהדחף לצמצם נהיה חזק מתמיד? מה עושים כשכבר רוצים לוותר ולהרים ידיים? מה עושים שפתאום כל המטרות והיעדים שרצית להגשים נראים כמו חלום רחוק שלא יתגשם לעולם? ובעצם על מה אני בכלל נלחמת לא חבל על המאמץ שלי אם במילא נועדתי לכישלון... ממש מרגישה אבודה ולא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות האלה. מרגישה שאני חייבת להפסיק לאכול או לפחות לצמצם בתפריט כמה שאני רק יכולה כדי שוב להרגיש שליטה בחיים שלי שליטה שאבדה לי ביחד עם המשקל שעלה ועלה, מרגישה שאני פשוט כישלון מהלך וכל היום מסתובבת עם תחושות ממש קשות, החרדות שלי לא עוזבות לרגע הדיכאון מתגברעוד...

קצת חדשה פה אז אם אני אומרת משהו לא בסדר מצטערת מראש ותגידו לי על זה, פשוט מרגישה שחייבת לפרוק איפשהו ומקווה שזה המקום המתאים, כרגע אני נמצאת בין טיפולים ומרגישה מאוד בודדה ולבד, לא נפגשתי עם פסיכיאטרית כבר חודש וחצי ועם החדשה אפגש רק עוד חודש אם לא יותר כי זה תהליך ארוך, בכל מקרה אני מרגישה ממש רע עם עצמי ועם המשקל שלי ואומרים לי שזה יתאזן וזה תהליך ובסוף הגוף מוצא את האיזון שלו אבל מה אם הגוף שלי דפוק והוא ימשיך לעלות ולעלות ולעלות עד בלי סוף?! מרגישה כמו היצור הכי שמן בעולם ומרגישה שהדיכאון והחרדה שלי מתגברים מרגע לרגע כל יציאה מהמעוד...