מנותק

לקח לי הרבה זמן למצוא את המילים הנכונות, כיצד לתאר את מה שאני חווה כרגע בפרק של הפרעת דחק פוסט טראומתית. בחטיבה וביסודי נכנסתי לשתי חזיתות, חזית אחת פנימית וחזית אחת חיצונית. החזית החיצונית הייתה נגד הסביבה בעיקר- נגד תלמידים אחרים. החזית החיצונית גרמה לחזית פנימית, הידועה כדיכאון וכחרדות. החזית הפנימית גרמה לשאיבת כוחות פנימיים איטית אך בטוחה, בעוד שהחזית החיצונית רק החמירה את המצב בחזית הפנימית. המצב בשתי החזיתות היה כל כך מתיש עד שבכיתה ט' (אחרי 7-9 שנים בערך) הנפש הפסידה את הקרב הפנימי שגרם לנטישה של הקרב החצוני. שטחים פנימיים רביעוד...

אני כרגע במצב של קהות רגשית. בשפה של הפסיכיאטר: "דה ריאליזציה - דה פרסונליזציה". ואני לא יציב רגשית בכלל, אני מוצא את עצמי כל יום ב2-3 התפרצויות רגשיות וזה בדרך כלל כשההורים שלי צועקים עליי ולא נותנים לי להגיב בגלל ש"הם ההורים ולכן אני חייב לשתוק" וכמובן שיש גם את המשפט שהכי אהבתי מצד אבי "תתמודד, אני בזבזתי הרבה אבל הרבה יותר זמן עליך". הם מכניסים לי מילים לפה. אני מרגיש שהפסיכולוג שלי ושהורי מנצלים את העובדה שבהרבה שיחות אני לא מנטלית בשיחה ואז אומר פשוט כן כאילו שמעתי ולוקחים את זה כהסכמה מצידי אפילו שהם יודעים שאני "מרחף". רע לעוד...

אנשים אומרים לי שאני יכול פשוט "לצאת" מדכאון. הלוואי שזה היה קל ללחוץ על כפתור "ולצאת מזה". אני לא הייתי אומר לאנשים חולי סוכרת או כל דבר אחר "לצאת מזה" ובטח ובטח שלא להפסיק לקחת אינסולין או תרופות. אז למה זה סיפור אחר כשמדברים על דכאון? למה אנשים חושבים שזה כל כך קל לצאת מזה? אולי פשוט במקום לומר לי שאני יכול "לצאת מזה" תנסו לראות איך אתם יכולים לעזור? אני לא בחרתי להיות עם דכאון, לא בחרתי בחרדות ובטח ובטח שלא בהפרעת דחק פוסט טראומטית או בקהות הרגשית. זה איך שאני מרגיש כשאנשים אומרים לי "לצאת מזה"