אבי אבי אבי

הי לכל מי שעוד נשאר כאן מפעם. זוכרים זה אני אבי שליוויתם לברלין ואז לקנדה, חזרתי ואני מסיים סימסטר ראשון של לימודי סיעוד בתל אביב. רק רציתי להגיד תודה ליאיר וורד ורינה רמי ועמית, וכל מי שתמך בי לאורך כל הדרך, וכמובן ממש כל הגולשים האחרים בפורום. אני בן אדם אחר עכשיו הרבה יותר טוב, ומקשיב. תמיד אהבתי לעזור לזולת אבל התקופה שבה סבלתי מאד מאד ואתם תמכתם בי גילתה לי שאני יכול גם לתמוך באחרים וממש לתת מעצמי ושזה עושה לי טוב. הפורום הזה זה דבר ממש מיוחד שבו היתה לי הזדמנות להכיר את עצמי, אני מצטער שלא יכולתי לתת תשומת לב לכולם, ולתמוך עוד...

אני רואה שעובר משהו על הפורום הזה. אבל זה ממש בסדר, תמיד יש מצבים כאלה של לפעמים ככה ולפעמים ככה. אין מה לעשות. אבל אני מאמין שכמוני יוכלו לעבור את התקופה הזאת והכל יהיה בסדר. אני קצת מתבאס בשביל רינה יאיר וורד וכל המתנדבים החמודים שכל כך מתאמצים וחוטפים מבן אדם חולה. זה פשוט בן אדם חולה שבא לפגוע באנשים. אבל אנשים טובי לא יכולים להיפגע כי הם נשארים טובים. אני רוצה שלא תתייאשו.

ואפילו שאני לא משתף הרבה לאחרונה אני יודע שאתם הגב שלי, והגדר שלי, מחזיקים אותי. ואני לעולם לא לבד.

אני רק רוצה לעדכן שנרשמתי ללימודי סיעוד באקדמית תל אביב יפו. יש לי קצת זמן עד שאני מתחיל אז בינתיים אני עובד במוסך בשונצינו. טוב לי. טוב שחזרתי, והכל בזכות אחת החברות שלי כאן. הכל בסדר.

אני בארץ, אולי אנחנו אפילו גרים אחד ליד השניה ולא יודעים. אולי נגשים בסופר ולא יודעים מסתובב כאן כמו זומבי. לא מבין מה הולך. אני יודע שזאת תקופה, אבל מרגיש ממש ששום דבר לא ברור, בלי חלומות בלי כיוון, לוזר. רציתי ללכת ללמוד מוסך, לעבוד במוסך להיות מנהל מוסך בעתיד. אני אוהב מכוניות ומהצד השני רציתי להיות אח בבית חולים. זה כמעט אותו דבר לא? לא יודע אם אני מסוגל בכלל לשבת ללמוד. יש לי להשלים בגרויות. התגעגעתי לפורום הזה אבל לא יכולתי להיכנס כי הייתי ריק. עדיין ריק.

אנ יכאן אתכם...ממש קרוב. פרטים בהמשך.

תמיד שינויים קשים לי מאד. עד שאני מקבל החלטות העולם מסביבי מתפרק. למה אני חייב לפרק כל מה שמסביבי כדי שאני יוכל לזוז? חירבנתי את היחסים שלי עם חבר שעבדתי איתו בעסק. עם בת הדודה שלי חיסלתי את היחסים. אני מכה.

ממש אודות לפורום הזה שרדתי את הטיול אחרי צבא. ממש טיול היה לי. סיוט היה לי. מה לא היה לי כאן? ברלין, קנדה - ילונייף, נסיעות להורים של בעלה של בת דודה שלי שנמצאים גם בחור חור. הייתי חולה ממש, עבדתי כמו חמור. אבל יותר מהכל היה לי קר. שני דברים חיממו אותי, אשכרה חיממו. זה הפורום של ער"ן והמחשבה שעוד מעט אני חושזר הביתה. אני חוזר בלב שלם אבל חצוי. רוצה לחזור אבל מפתפדח. לי זה נראה כבר תקופה ממש ארוכה. אבל הייתי אמור לחזור לראש השנה. נשברתי. התחזקתי מאלה שתמכו בי פה. מכל המתנדבים שענו לי כל כך יפה וענו גם לאחרים פה. וגם כעוד...

עדיים אין טיסות. הדיכאון משתלט עלי. אין לי כאן אמצעים לטפל בעצמי. כבר לא יודע מה לעשות, מתוכננות טיסות לכרטיסים שיש לי רק עוד שלושה שבועות. וגם אז זה עם תוספת. אני משתגע

כל המילים כולם, כל מה שכתבתי על בת דודתי אני מצטער.

חרא חרא חרא בת דודה שלי קראה כל מה שכתבתי עליה. פדיחה של הלייף. היא קראה את האמת, כל מה שחשבתי עליה. אילולה זאת היתה לא היתה האמת זה היה פחות נורא. אבל זאת האמת. היתה לנו שיחה קשה מאד. אמרתי לה הכל. היא אמרה הכל. היה לא נעים לשמוע, היה חרא. אין לי ברירה כרגע ואני חייב להישאר כאן עד שאעלה על טיסות מתאימות לכרטיס שלי. בשביל לחזור עכשיו אצטרך לשלם יותר מ10000 שקל. אז אין מצב, כי זה נלקח ממה שהרווחתי כאן. ההורים שלי יודעים שלא טוב לי, וכמובן לא החזיקו ואמרו לי את האמרנו לך. טוב, הם מכירים אותי טוב, יודעים ממש יודעים שאני לא מסתדר. עוד...