סמיילי 2

זהו חזרנו סוף סוף לשגרה אחרי חודש עמוס בחגים. כל כך חיכיתי לזה. חיכיתי שכל הארוחות המשפחתיות יפסיקו ואני יקבל את תחושת השליטה חזרה. אז קיבלתי את זה. והגוף השתגע. צימצמתי ברמה קשה. לא רק זה השרות הלאומי שלי דורש המון הוצאת אנרגיה. אבל סוף סוף יש לי את השליטה שוב. ביום חמישי הייתי בטוחה שאני יתעלף. איך אני ישרוד שנה שלמה אם אחרי שבוע אני כבר קורסת? גם הארוחות המשותפות רק מעודדות לצמצם כי אני לא אוהבת לאכול מול אנשים. מרגישה מיואשת איך אצליח לאכול מול אנשים? איך אצליח לא להגיע למצב שאני מרגישה שאני יתעלף?

עוד כצה ימים ראש השנה. עולנ בי הפחד יש כל כך הרבה ארוחות משפחתיות כל כך הרבה קורה. איך אתם מתמודדות עם תקופת החגים? איך אתם מתמודדות אם כל הארוחות המשפחתיות?

רואה בכללי שהרבה בנות התאשפזו או מתאשפזות עקב ההפרעה. ואם תחילת הטיפול מגלה עד כמה זה קשה המלחמה הזאת. והתחלתי לתהות האם אפשר לנצח את המלחמה הזאת בלי אשפוז? יש בנות שמרגישות שהם מצליחות ולא התאשפזו?

איך? תסבירו לי איך אפשר לחזור אחרי ההשפלה של שבוע שעבר? מזל שביטלתי את התור להשבוע אבל לא יודעת אם מסוגלת לחזור לשם. יש לי שבועות שאני אוכלת בלי סוף זורקת את השקילות והכל אבל יש לזה מחיר וזה הפעם הראשונה שהדיאטנית ראתה אותו. עד עכשיו הצלחתי להשאר יציבה אבל פעם קודמת היה עליה דרסתית היא לא רצתה להגיד כמה בסוף גיליתי. שהיא קראה את היומן אכילה וראתה את התפריט שהיה ישר הורידה לי את 3/4 מהתפריט ואמרה חלאס נגמרו המשחקים. חייבת לציין שאני בתהליך הרזיה לא השמנה. פשוט מופשלת.. איך חוזרים? צריך לחזור? מרגישה שאם דיאטנית אני פחות בשליטהעוד...

לא יודעת מה לעשות. למי להאמין לעצמו או למטפלת המטפלת שלי טוענת שיש לי הפרעת אכילה ואני לא יודעת על מה היא מדברת. אני אוכלת רגיל מנשנשת המון אבל תמיד הייתי כזאת. טוב אז לפעמיים אני מדלגת על ארוחות ומידי פעם שכבר אין כוח מקיאה אבל להגיד שזה הפרעת אכילה נשמע לי מוגזם בסדר כולנו מידי פעם נופלים למקומות לא טובים אז אצלי זה בזה.. היא חופרת לי על טיפול דיאטני ואני לא מקדמת את זה כי אני לא מבינה למה צריך אני הכל טוב איתי. וגם אם יש הפרעת אכילה איזה? אין תשובה. גם הפסיכולוגית עובדת עם הפסיכיאטר והוא לא אומר כלום אני לא מאובחנת על ידי פסיעוד...

אין לי כבר כוח להתמודד! אין לי כבר כוח לשמוע כואב לי שקשה לך כל כך או מבינה את המצוק. הבנתי אבל זה לא עוזר לי בחיים. מתי הכאב כבר יגמר? האם בכלל הוא יגמר? לא יכולה עוד לחיות על הסף. להרגיש שכל נשימה בישבילי היא מלחמה. לשמוע שאני מחלימה אבל בעצם עדיין עם מחשבות עובדניות. והחרדות רק מגבירות את הדיכאון והרצון למוות. יש בכלל סוף למעגל הזה? אי פעם יהיה שמחה? אי פעם יהיה לי רוגע נפשי? אני יצליח לחיות בלי מחשבות עובדניות..? בלי פגיעה עצמית? יש תקווה? הכוח להילחם נגמר.. ואני עבודת עצות.. לא מצליחה לגמור עם זה אבל גם לא מסוגלת לעוד...