AL32

מפה זה רק למטה, מהרגע שבו נולדתי הייתי במסלול. לא מסלול שאני יצרתי . לא מסלול שאני ביקשתי. מסלול בעבורי . מלא אהבה ללא תנאים, שמחה וללא חוסר בשום תחום.. אז מה הכיוון היחיד שיכלתי ללכת בו אם לא למטה? כשהחיים האמיתיים מתגלים לך יום בהיר אחד, אתה מסרב להאמין שאלו הם החיים . כל מה שהכרת כל החיים היא נתינה אין סופית. אז למה כבר יכולתי לצפות? למה לשאוף? למה לי? הרי כל דבר שיבוא יהיה גרוע יותר ויותר מהמציאות שלתוכה נולדתי. ופה העולם הופך אפור. אנשים סביבי חיים. ורק אני בתרדמת תמידית. ״עצלן״….״פרזיט״…מפונק..ילד שמנת. ככה הם קעוד...

אני תקוע. אני בן 31 גדלתי בבית שלא היה חסר לי כלום ויותר מזה היה לי הכל. אני מאוד הצלחתי בתחום שלי והתבלטתי מאוד בנוף. נכנסתי לעסק שהיה מיטה חולה מההתחלה ..ואבא שלי היה המשדך. שותף עם חובות לשוק אפור,עסק שאני שנאתי ובזתי לו וחוסר מקצועיות בתוך העסק..לאחר שנה לא יכלתי יותר ופשוט אמרתי זהו.הפסדתי הרבה כסף שקיבלתי בירושה על ההרפתקה הזאת והיחסים עם אבא שלי שהיו מעולים נהיו גרועים במיוחד. שקעתי מאז.ואני כבר שנתיים לא מצליח לחזור לעבוד...(עבודה פה עבודה שם) אחותי חטפה בפעם בשנייה התקף פסיכוזה שנשאר הרבה זמן וגבה מחיר מההורים ומכל המשפעוד...

אין לי מושג איך הגעתי למצב שאני כותב בפורם את הדברים האלו אבל אני לא מרגיש רצון לחיות יותר. לא בגלל עצב מסוים ..פשוט. לא ביקשתי להיות פה. אני שמח ביום יום ואף אחד לא יכל לדעת מה עובר עלי. אני לא רוצה לפגוע באלו שייקרים לי וזאת הסיבה שאני עדיין פה אני חושב?..אם כן ארצה לעשות את זה זה יהיה בדרך שתראה טבעית כי התאבדות בעניי זה דבר מביך. אני ריק. אני הצלחתי מאוד במה שעסקתי בעבר ועכשיו כבר לא עובד כמעט שנתיים ונופל על ההורים בגיל 31 כמו תינוק ולא רואה איך איי פעם אני אצליח להחזיק את עצמי.היום הייתה שיחה משפילה איתם שקראו לי פרזיט .עוד...