tired

ערב טוב, אחרי שנים שלא ביקרתי בפורום הזה .. שנים שלא העזתי להתעסק שוב עם הטיפול בהפרע האכילה (ממנה אני סובלת כבר שנים רבות)... מרגישה שגופי המותש, המתפורר, הלאה והכואב מאותת ומסמן לי את הסוף. מבינה שלא נותר לי אלא לנסות למצוא מזור לנפשי ולגופי (ומבינה שגופי כרגע צריך להיות ראשון..) אני פוחדת... פוחדת פחד מוות.... כבר לפני שנים הפסקתי להאמין בדרכי הטיפול המוצעות בארץ לאנורקסיה (או הפרעות אכילה בכלל).. כי כל כך הרבה פעמים נתקלתי בטיפול כל כך "שטנצי".. כזה שממש לא מתייחס לחולה עצמה כאינוידואל... ובתפיסה שלי, כמו כל דבר ברפואעוד...

אני יודעת שאין הרבה מה להגיד על ההודעה הבאה שלי.. ובטח גם לא יהיה....
פשוט חייבת להוציא את זה....
מיואשת...
כל כך כואבת ומיואשת...
מתגעגעת אליה.. לא מאמינה שכבר החודש עברו 3 שנים!!!
רגשות האשמה שקיימים שם תמיד מציפים הרבה יותר... איך הפקרתי אותה למות מהמחלה הארורה הזאת ונשארתי לחיות את חיי כאילו לא הבטחנו כלום אחת לשניה... איך היא שם בקור מתחת לאדמה.. שלד.. כמו שתמיד רצתה... לבד... כל כך לבד... כמו שתמיד הרגישה...
ואני כאן.. חיה את חיי... מעבירה עוד יום ועוד יום .. ועוד אחד....
וכל כך לא רוצה.. וככה זה נראה...
לא רוצה לחיות פהעוד...

כתבתתי פה את זה בעבר.. וכותבת את זה שוב כדי להסביר את מה שעומד מאחורי אותה הודעה אחרונה שלי בה אני שואלת ולא מבינה למה מרפים מבנות חולות דווקא ובדיוק במקום בו הן מתקשות.....

אין ספק שאנורקסיה זה מנגנון הישרדות יעיל ואפילו הכרחי....
הפרעת אכילה היא מחלה מלאת ניגודים ומפתיע שדווקא היא ברת קיום ועוד קיום כל כך עקשן....

הפרעת אכילה משמשת כסם מטשטש אבל גם כסם מאוד מעורר...

היא מחזקת ומחלישה בו זמנית...

היא מפחידה ובכל זאת נותנת המון כוח ואומץ...

היא בנויה משליטה עצמית (אנורקסיה בעיקר) ומובילה לחוסר שליטה מוחלט...

היעוד...

לא מבינה...
לא מבינה איך המחלה הזאת שידועה כמחלה שבה לחולה קשה עד בלתי אפשרי לשתף פעולה...
שהחולה שסובלת כל כך.. מתייסרת ממש... שהיתה כל כך רוצה שיהיה אחרת...
ואני לא קונה את זה מא-ף אחת שהיא ר ו צ ה להיות חולה..
אני כן מאמינה שקשה.. אפילו מאוד...
אני כן חושבת שמפחיד לחיות בלי כשאין אלטרנטיבה..
אני כן מאמינה ששנים אנחנו חיות עם המחלה הזאת ואולי כל כך מפחדות שלא נצליח להבריא כך שאנחנו משכנעות את עצמנו שאנחנו רוצות את זה...
לא מאמינה שיש מישהי אחת בעולם שהיתה רוצה לחיות עם הסבל מענה הנפש והגוף הזה...
שיש אחת בעולם שלא היתה רוצהעוד...

אני לא יודעת מה קרה לי
אני מרגישה כל כך פאתטית...
אני כל כך שונאת כשזה קורה לי..
אין לי דרך להסביר מה עובר על הגוף שלי באותם רגעים...
משהו פסיכוטי כמעט...
אני מרגישה כאילו אני מתעצמת (מבחינת מימדים)... כאילו כל הגוף שלי נהיה ענק ומגעיל... מפלצתי ממש...
כאילו הפנים שלי מתכערות בצורה קיצונית.. הכל משתגע לי בגוף..
שונאת לבכות ליד אנשים...
עוד יותר קשה לי לידך...
אולי הכי קשה לי לידך...
זאת אולי הפעם השלישית שאני במצב מגעיל כזה לידך ובכל פעם זה קשה לי הרבה יותר...
קול אחד שלי צורח לי בדציבל מחריש אוזניים לקום משם מהר ולברוח!!! עוד...

חשוב להגיע.... מקווה שנצליח להשיג את המטרה בעצרת... אתן יודעות זה לא רחוק מאיתנו אלו הסובלות מהפרעות אכילה.. לאורך כל הזמן בו אירגנתי את העצרת פגשתי וקראתי מספר כל כך גדול של נשים הסובלות מהפרעות אכילה בגלל או גם בגלל עבר "כזה..."

מי שמרגישה יכולה שתבוא...
חשוב....

שלום לכולם...
יודעת שזהו פורום להפרעות אכילה... אבל מכירה את המספר העצום של "מופרעות אכילה" שהן שורדות אלימות מינית.. ולכן מרשה לעצמי לכתוב פה... מקווה שזה בסדר...
שלום לכן יקרות!
אנחנו פונות אליכן בבקשה לא פשוטה....
מאיה-ורד לב תבעה את אביה ואחיה למשפט...היא האישה הראשונה בישראל שאזרה אומץ ויצאה לשביתת רעב מול משכן הכנסת ב 10.6.2010.
מאיה-ורד היא אישה מעוררת השראה ואומץ ליבה מגנט אליה תוך ימים ספורים מעגל הולך וגדל של ציבור שאינו מוכן לשתוק יותר: נפגעי ונפגעות תקיפה מינית כמו גם אנשים שפשוט אכפת להם
מאיה-ורד לב ממשיכה את שביתתעוד...

אני מרגישה שלא אצליח לחיות עם עצמיי לעולם...

אבל גם לעולם לא אצליח לברוח...

מרגישה שמנסה "לשבט" מין כבשת הילה (דולי) חדשה....

אותו גוף...

נשמה חדשה ולא פגועה כל כך..

לא כזאת פצועה...

לא מדממת...

מרגישה לא אמיתית...

חותכת עמוק בבשר....

מתפלאת כל פעם מחדש שיוצא דם....

כל טיפה נראית לי וירטואלית...

אני לא אמיתית... לא אמור לרדת לי דם....

יורדת למחתרת...

במחתרת לא צריך לאכול.. שם אין אוכל...

במחתרת...

בבידוד ס"מ על ס"מ שלי.. במסדרונות נפשי הצרים....

טרשת עורקים של אירועי חיים..

חסימה 90% ...

קשיי נשימה...

נסיונות התמודד

עוד...