שירה63

אתמול אחרי המון שנים של טיפול שיתפתי את המטפלת בסוד נוראי מהילדות שלי סוד שאני סוחבת אותו כבר יותר מ20 שנה כל יום ויום וכמו שהיא הבטיחה לי השמים לא נפלו עלינו ושתינו נשארנו בחיים וקיבלתי ממנה את החיבוק שאני כל כך צריכה אני עוד מבוהלת לא מעכלת שזה יצא ממני. לא יודעת כמה ארוך יהיה התהליך עד לריפוי המלא של הפצע אבל סוף סוף זה התחיל...

מה עושים שאמורים להמשיך לתפקד. לשבת בעבודה ולחייך לכולם שרק רוצים לבכות שהכל נראה כל כך רע נמאס לי אוווף מה יהיה עם החיים האלה?

הי לכולם וחנוכה שמח אני הרבה זמן בפורום בתור צופה מהצד הפעם החלטתי כם להתיעץ אתכם אחרי מלא זמן בטיפול (כמה שנים...) הגענו לנושא שדחיתי ודחיתי שהוא: הפגיעות שעברתי אני אוהבת את המטפלת שלי. נותנת בה אמון. היא אמפטית, מכילה, קשובה.. אבל אני לא מסוגלת לדבר על הדברים האלה אני יושבת שם מולה ולא מסוגלת להוציא מהפה את מה שעברתי אני צריכה לדבר אני יודעת זה חשוב. במיוחד שהחיים שלי כל כך תקועים בגלל זה אבל לא מצליחה? אני מתוסכלת ואני מרגישה שגם היא קצת מתוסכלת ממני כאילו היא לא יודעת איך להמשיך איתי וזה מבהיל אותי מוכר לכם? חוויתם את זה עוד...