ליאה8

אני עייפה מהחיים. עייפה מכל הדברים האלה שנתקעים לך. מתסכל אותי כשאנשים לא מבינים מה אני עוברת. זה כל כך שונה ממחלה פיזית, כשממש אי אפשר לתפקד, אז אנשים לא מצליחים להבין.  אני מרגישה ממש לבד בזה. לבד מחזיקה את הכל. הייתי רוצה את המשפחה איתי ביחד מול הקושי, זה רק חלום. הייתי רוצה שתהליכים לא יהיו כל כך איטיים. אני רוצה מהר. לחזור לעצמאות, לחזור לגור לבד, להצליח להחזיק אותי לבד. אני מרגישה מידי שונה מכולם, כמו איזה בורג זרוק מתחת לשידה. אפחד לא צריך אותו, מסתדרים בלעדיו, מעלה אבק שם. קצת נפלתי לייאוש. באו הימים הרעים. אני אוכל את זה, ויי

התחלתי היום מקום חדש.

בעיקרון היה טוב ונחמד, אבל גם הרגשתי ממש זרה. כולם שם היו חופשיות, והתלוננו על מיליון דברים, ולא הבנתי למה רק תלונות ?‍♀️

היה לי קצת מוזר שם. אני יודעת שכדאי להמשיך לנסות, אבל באלי לא לחזור שוב.

אולי אני מפונקת. רוצה שהכול יסתדר לי עד הסוף. שגם האנשים ימצאו חן בעיני..

אני שונאת התחלות.

שונאת שדברים לוקחים זמן..

בהתקף מאניה שהיה לי לפני כמה חודשים עשיתי מלא שטויות.

חלק מהם היה לגזור את כל המכנסיים שיש לי, או להוציא מלא כסף על מלא דברים.

כל הבגדים מהזמן של ההתקף  או מהזמן של האשפוז, אני לא יכולה לראות אותם.

אני בלי כסף אחרי כל ההוצאות שהיו בזמן של המאניה.

זה אומר שאין לי כמעט מה ללבוש.

ההורים שלי לא רוצים לעזור לי, כי הם מחשיבים את השטויות שעשיתי במאניה כטעויות שאני צריכה לקחת עליהם אחריות.

אני משתדלת לצאת יותר ולמצוא תעסוקה וממש מביך אותי שאין לי בגדים. מתסכל. 

שונאת את ההתקף הזהההה

נמאס לי ממנו.

היי. אז היה לי יום טוב, ויצאתי מהבית, ופגשתי אנשים. ובכללי עשיתי כמה דברים שדחיתי, שעשו לי ממש טוב.

ואז לקראת הערב הכול התהפך, ואני מרגישה מטומטמת ושזה לא יקרה שוב, שאני אצליח להתעלות מעל הדיכאון וכאלה מחשבות. ודאגות על העתיד הקרוב והרחוק והכול ייאוש כזה.

ואפילו שמתי סרט, כדי לשכוח הכול, וזה רק הדגיש את הלבד שלי מול אנשים שיש להם סביבה תומכת. אני יודעת שזה רק סרט. ?‍♀️

לא יודעת, היה מפתיע שקמתי בטוב, והיה כיף לשכוח מהייאוש והתקיעות הרגילה, אבל בסוף הכול מחכה לי בפינה.

אני שמה לב שאני ממש קצרת רוח לאחרונה. מתעצבנת מהר מידי.

אני מחפשת בתוכי סבלנות, ולא מוצאת.

כל דבר קטן מוציא אותי מדעתי. 

יש לכם רעיון מה עושים עם זה? כמובן שאני מנסה לא להתעצבן, אבל אני מרגישה שבפנים נהייתי זעופה, משהו שאני לא מכירה.

אני ברע ממש כבר כמה ימים, והאובדנות משתלטת עליי. הייתי המון שעות לבד עם עצמי, עם הייאוש וטבעתי.

אפילו פניתי למש״ה, ואין לי חמישה אנשים קרובים שיהוו תמיכה. מבאס. יש לי רק אותי.

נמאס לי להחזיק את עצמי. באלי לוותר.

עד עכשיו לא לקחתי כדורים ולא קפצתי כדי לא להגיע שוב למיון או אשפוז. בנאדם לא יכול לחיות ככה. אפשר להיות בנאדם מת ועדיין לנשום.

אין לי כוח לראות שום תקווה, כי אין. אני לא מאמינה שיהיה טוב. לא עבד לי עד עכשיו.

מקווה להידרס או משהו.

אני במיטה, ערה. אין לי חשק לקום. אין למה לקום. אין לי כוח להעביר עוד יום. הלוואי שיכולתי לישון כמה שנים. אני מיואשת. אני לא אוהבת את החיים האלה. משהו פה לא עובד. אני לא עובדת. התקלקלתי. מה נשאר ממני? אין מה לעשות איתי. לא מועילה. לא צריך אותי. אין מה לעשות עם יום חדש ביד, אני הייתי מקמטת וזורקת לפח. אני מרגישה כמו המחוג הקטן בשעון- אפפעם לא רואים את ההתקדמות שלו, כי הוא כל כך איטי. אופ.

זה לא משנה מה משנה? מה כאן? מי מה מו אין כן יש לא אין אותי יש בור אין אין אין אין אין אין אין אין 

מת מת מת מת מת מת מת מת מתמתמתמתמתמ

מטומטמתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמת

שהכול יגמר כבר שהשמש תבוא או תלך שמשהו יקרה שמשהו יזוז שמשהו ילך או ירוץ או יטוס. לא אני. שיקרה מעצמו. שיקרה בעצמי. שיקרה. שיתהווה לו. שיווצר לו. שהרגע יקום ויעשה משהו, כי אני לא. אני לא. אני בעיה. אני חור. אני פצעאני חתך אני חתוך אני שבור ומשבר מה אני חתיכת גוף עלוב בעולם של כללים וחוקים וחודים. לא חלק משום פאזל. לאכלום. אני לא כלום. הלוואי הייתי ריקה. הלוואי הייתי כסא. או

קיבלתי אבחנה השבוע, של מאניה דיפרסיה. אני ממש מתקשה לקבל את המציאות.

הימים נהיו ממש קשים, כשאני תוהה כל הזמן אם הדיכאון הזה, זה הדיפרסיה?

אין לי חשק לשתף בזה אפחד מהמשפחה . הם לא יבינו. אני לבד בזה.

כל השעות במשך היום אני רק נלחמת במצב רוח המיואש הזה, וכל הרצון להיעלם מהעולם ולברוח. מחפשת במה להיאחז.. 

כאב ויאוש גדול בלתי נתפס.

?